פסח
פסח
חג הפסח
מתוך "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן" מאת בן-ציון יהושע-רז
פרק מחזור השנה (הוצאת ביאליק, עמוד 386):
חג הפסח, הוא חג האביב, מצוין אצל יהודי אפגאניסתן ביציאה בראש חודש ניסן אל הגנים והפרדסים הנמצאים בפריחתם ושם מברכים הם "בְּרָכַהִי שִיגוּפֶה" (ברכת האילנות).
בבתי הכנסת קוראים את פרשת קרבנות הנשיאים. מרבים להתעמק בזוהר ובגאולה, מתוך אמונה
שבחודש ניסן נגאלין ויוצאים משִעבּוד לגאולה.
ההכנות ראשיתן בט"ו בשבט מועד ניקוי החיטה והאורז לפסח. טחינת קמח נעשית מייד לאחר חג
הפורים.
עד לחג הפסח מקרצפים ומנקים את הבית מזוהמת החורף ונפחים מצפים את כלי הנחושת בציפוי של בדיל. לקראת האפייה שואבים מים מבעוד מועד ומכסים את המים שבכדים בכיסוי של בד ומניחים מעליו סכינים ושיפודים כדי לסלק את המזיקים. מלאכת האפייה נעשית בידי הגברים. הם לשים את המצות בזריזות רבה ומשווים להן צורה נאה. גודל המצה כארבעים ס"מ. התנור עשוי לבנים, ומעליו סאג' הפוך. האפייה נמשכת יומיים, ויש שאופים גם בחול המועד. בליל י"ד בניסן עורכים בדיקת חמץ ולמחרת היום מבערים אותו בשרפה. ביום י"ד בניסן צמים הבכורים תענית בכורות ובחצר הבית מחממים סירים גדולים של נחושת ומגעילים את הכלים.
הכנת החרוסת (חַלֵק) נעשית בידי הנשים. כסגולה, משתמשים בפירות מיובשים מעולים וביין שהיו תלויים בסוכה והתקדשו בשל קדושת האושפיזין. משתמשים גם בפירות שנותרו מליל ט"ו בשבט.
לקראת ערב קורא אבי המשפחה בפני בני ביתו את 'סדר קורבן פסח'.
בליל הסדר ובלילה שאחריו הבית מוצף אורות, ובני הבית מסֻבּים על שטיחים וכסתות. בתחילת הסדר מציגים הילדים סצנה דראמטית של סיפור יציאת מצרים. הילדים שואלים בזה אחר זה את הקושיות. באסרו חג של פסח, שנקרא "רוּז סַר סָאלִי" (יום ראש השנה), יצאו כל בני המשפחה לטייל בחיק הטבע. הגברים קטפו בשדות גבעולי חיטה וחבטו זה בזה והכריזו 'שנה טובה'; 'ברוך תהיה' וחברו משיב 'לשנה הבאה בירושלים'.
הנוסעת אידה כהן מתארת את ההכנות הקפדניות לקראת חג הפסח והניקון המדוקדק. לבית שהוזמנה אליו בליל הסדר הֶסֵבָה המשפחה על שטיחים וכסתות. על כתפו של הבן הצעיר כרכו במטפחת חלק מן האפיקומן, והאב שאל את ארבע הקושיות. כשהגיעו לאמירה 'דיינו' הלקו בזנבות בצל ירוק זה את זה לזכר ההלקאות שהיו השוטרים מלקים את העבדים במצרים. פיסות של האפיקומן נשמרו כל השנה בידי בני המשפחה כקמֵעות לבריאות טובה ולהצלחה. האירוח בפסח הוא כיד המלך. בסוף פסח, לאחר שקטפו מן השדות שיבולים, באו לקבל את ברכתו של מוסא מורדוף ראש הקהילה בקאבול, שהוא כהן וגם גבאי.
ליד קערת מים הניחו ראי גדול כדי לראות את הבבואה בראי, ובתוך המים שמו זהב, כסף ואבנים טובות ובירכו זה את זה בשנה טוב ובהצלחה בעסקים."
הליכות והלכות לחג הפסח
מאת הרב רפאל בצלאל
חומרות וסייגים רבים קיבלו על עצמם בני עדת יהודי אפגניסטן בכל הקשור לענייניי חמץ וחג הפסח ברוח דברי האר"י הקדוש ז"ל: "כל הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה".
ימים רבים קודם החג החלו בהכנות קדחתניות לבער את החמץ מכל פינה, ומכל החריצים והסדקים שיד אדם מגעת. היום נוהגים למכור את החמץ, אך באפגניסטן לא היה מושג כזה. היו דואגים לא להשאיר חמץ בעין. להלכה מוטב לא למכור את החמץ אם אין בו חסרון כיס, אך אם יש הפסד מרובה יכול למכור וזאת אך ורק באמצעות הרבנות.
הגעלה
- באפגניסטן לא כולם הייתה ידם משגת לרכוש כלים מיוחדים ושמורים רק לפסח, ולכן היו מגעילים את הכלים אך לא היו מסתפקים בשפשוף וניקוי הכלים בלבד, אלא היו מזמינים ישמעאלים בעלי מקצוע והם היו ממרקים את כלי הנחושת בידיהם וברגליהם באמצעות חומרים מיוחדים עד שהיה נוצר כלי מחודש נוצץ ומבריק. אח"כ היו מגעילים.
כיצד סדר ההגעלה? מרתיחים מים בסיר גדול ומטבילים בו את הכלים, דואגים שהמים יהיו רותחים בשעת ההגעלה, ואח"כ מכניסים לתוך דוד מים קרים. יש עוד פריטי דינים ויש כלים הצריכים ליבון וכו', ולא מועילה להם הגעלה, צריך לשאול רב בכל עניין.
ליל הסדר
- בני העדה היו מייחדים כלי כסף וכלים יקרי ערך לפסח, ובהם היו משתמשים כדי לפאר את חג החרות. לליל הסדר צריך לקחת מצה שמורה עבודת יד, וצריך לאכול לפחות כזית ויש לכוון באכילתה שמקיימים מצוות עשה מהתורה. נוהגים היו לשטוף את כוס היין בכל אחת מארבע הכוסות, וזאת ע"פ תורת הסוד, אך להלכה אין צורך.
אפיקומן
- את האפיקומן היו עוטפים במטפחת משי מפוארת וקושרים לנערים על שכמם לזכר "משארותם צרורות על שכמם". יש להיזהר לאכול את האפיקומן לפני חצות, ויאכל כל אחד לפחות כזית ובהסיבה. בליל הסדר אם שכח "יעלה ויבוא" בבהמ"ז צריך לחזור, בשאר הימים לא חוזר.
מוצרי מזון
- בני העדה היו מקפידים לא לאכול מוצרי מזון מסוימים אף כי לא היה בהם שום חשש חמץ, כגון סוכר וכדומה. יש כאלה שהקפידו לא לאכול מאכלי חלב. להלכה אין איסור בדבר ובלבד שיהיו כשרים לפסח. אורז נהגו לאכול לאחר בדיקה מדוקדקת ולאחר שהיו בוררים שלוש פעמים.
מצה שמורה
על סדר פסח כהלכתו
מאת הרב רפאל בקשי
מצוות ליל פסח
ארבע הן המצוות המיוחדות ל"סדר ליל פסח" בזמננו,
שתים מדברי תורה, והן:
א. אכילת מצה ב. ספור יציאת מצרים
ושתים מדברי סופרים והן:
א. אכילת מרור ב. שתיית ארבע כוסות יין.
מצווה נוספת מדברי סופרים היא הקידוש, אך אינה מיוחדת ללילה זה, כי נוהגת בכל יום טוב.
מצוות אכילת מצה:
הכול חייבים בה, אחד אנשים ואחד נשים, וכן קטן שיכול לאכול מצה. שעור אכילת מצה הוא "כזית" וצריך לאוכלו תוך 4 דקות.
• מצה מבושלת או שרויה במים חמים אין יוצאים בה ידי חובה, אבל מי שאינו יכול ללעוס את המצה ישרנה במים פושרים, כדי שתתרכך, ולא ישרנה במרק ובשאר משקים.
מצוות ספור יציאת מצרים:
מצוות עשה מן התורה לספר בנסים ובנפלאות שנעשו לאבותינו בלילה זה, ואפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שארעו ושהיו הרי זה משובח.
• מצווה לספר לבניו ולבנותיו הגדולים והקטנים, לכל אחד לפי הבנתו, שעבדים היינו במצרים ובלילה זה פדה אותנו הקב"ה והוציאנו לחרות.
• ספור יציאת מצרים מצוותו שיבוא בצורת שאלה ותשובה, דהיינו שהבין ישאל והאב ישיב, ומטעם זה נהגו לעשות פעולות שונות כדי לעורר את הבן שישאל, כגון: מסלקים את המצות, מחלקים אגוזים, מטבילים שתי פעמים וכו'.
מצוות מרור:
בזמן שהיה קרבן פסח מצות המרור הייתה מהתורה, וכיום אינה אלא מדרבנן. לוקחים למרור עלים לחים או קלחים הבדוקים מתולעים, אין יוצאים במרור מבושל או כבוש.
מצוות ארבע כוסות:
הכול חייבים במצוות שתית ארבע כוסות – אנשים, נשים ואפילו אדם ששתיית יין קשה לו, ומצטער ממנו, צריך לדחוק את עצמו ולשתות.
• שעור הכוס – "רביעית" (87 גרם, ויש סוברים 150 גרם), צריך שתהיה הכוס מלאה, ושותה כולה, או רובה בבת אחת.
• צריך לשתות את ארבע הכוסות לפי סדר ההגדה.
• מאחר ומצוות שתיית הכוסות באה כדי להראות האדם בנפשו סימני חרות, על כן נהגו שאין המסובים מוזגים לעצמם אלא אחד מוזג לשני את כוסו.
על כוס ראשונה – אומרים ברכת קדוש היום
על כוס שנייה - אומרים ההגדה וברכת "גאל ישראל"
על כוס שלישית – מברכים "ברכת המזון"
על כוס רביעית - גומרים את ההלל
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה עוד מצווה מהתורה – אכילת קרבן פסח.
דיני הסבה
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. לפיכך כשסועד בלילה זה צריך לאכל ולשתות בהסבה דרך חרות. מצוות הלילה - אכילת "כזית" מצה אפיקומן ושתית ארבע כוסות, חיבות להיות כהסבה.
• נשען לצד שמאל, (ואפילו הוא שמאלי).
אכילת מרור, כרפס, ברכת המזון ואמירת הגדה והלל - לא מצריכות הסבה.
• נשים: בקהילות אשכנז לא נהגו להסב, ובקהילות ספרד מסבות.
• בן אצל אביו מסב, ותלמיד אצל רבו אינו מסב רק ברשות רבו.
סדר ליל פסח
קדש:
מוזגים כוס ראשונה לכל המסובים ואחד מן המסובים מוזג את כוסו של ראש המסובים. ראש המסובים אומר קידוש בקול רם, ומוציא את כולם ידי חובתם, ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו", רק "אמן", (או שכל אחד עושה קדוש לעצמו).
* בברכת "שהחיינו" יכוון על החג וגם על כל המצוות של לילה זה. הנשים שברכו "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות לא תברכנה "שהחיינו" בשעת הקידוש, וגם לא תענינה אמן לאחר ברכו "שהחיינו" של האיש.
* אחרי הקידוש מסבים על צד שמאל, ושותים את כל הכוס ולפחות רובה, ולא יפסיקו בשתייה.
* מכוונים לצאת ידי חובת כוס ראשונה מארבע כוסות
ורחץ:
המסובים נוטלים ידיהם לפי כל דיני נטילה לסעודה, ואין מברכים "על נטילת ידיים" רחיצה זו משום שהבא לאכול דבר שטיבולו במשקה (כרפס), צריך נטילה לפניה, וזה אחד מהשנויים שעושים כדי שישאלו הילדים.
כרפס:
לוקחים כרפס (ירק שברכתו "בורא פרי האדמה"), טובל אותו במי מלח, מברך ואוכל. אין אכילה זו בהסבה.
אוכל פחות מכזית, וכשמברך ברכת "בורא פרי האדמה", יכוון לפטור בברכה זו גם את המרור שיאכל אחר כך. טיבול הכרפס לפני הסעודה במי מלח הוא כדי להתמיה את הילדים שישאלו.
יחץ:
נוטל את המצה האמצעית ובוצע לשניים, את החלק הקטן משאיר בין שתי השלמות, ואת החלק הגדול מצניע ל"אפיקומן", את האפיקומן עוטפים במפה נקייה ומניחים אותו תחת הכר.
מגיד:
יכוון באמירת ההגדה לקיים מצות עשה של התורה לספר ביציאת מצרים ונהגו לאמרה בקול רם.
סדר ההגדה הוא כך:
מגביה את הקערה עם המצות ואומר: "הא לחמא עניא" עד "מה נשתנה", ואז יורה להסיר את הקערה, כדי שישאלו התינוקות, מוזגים כוס שנייה, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שנייה לפני הסעודה. הבן שואל "מה נשתנה", אחר כך מחזירים הקערה ומתחיל "עבדים היינו" כשהמצה מגולה בקערה, עד "והיא שעמדה", שאז מכסה המצות ומגביה הכוסות עד "מצילנו מידם" ואז שוב יניח הכוס ויגלה הפת.
כשיגיע ל"מצה זו" יגביהה ויראה למסובים לחבב המצווה עליהם, ויגביה את המצה הפרוסה וכן כשיגיע ל"מרור זה" יגביהנו, אבל כשמגיע ל"פסח זה" לא יגביה הזרוע אלא יסתכל בו בלבד.
כשיגיע לומר "לפיכך" יטול כל אחד כוסו ויגביהנו ויכסה הפת עד שמגיע ל"גאל ישראל", ואז שותים את הכוס השני בהסיבה. בקהילות אשכנז מברכים "בורא פרי הגפן" על כוס זו, ובקהילות ספרד אין מברכים.
רחצה:
ייטול ידיו ויברך "על נטילת ידיים"
מוציא מצה:
ראש המסבים לוקח בידיו את כל המצות, את שתי השלמות (בשביל לחם משנה), והפרוסה (משום לחם עוני), ויברך "המוציא". שומט המצה האחרונה, ומברך "על אכילת מצה" בוצע "כזית" מן המצה העליונה, ועוד כזית" מן המצה הפרוסה, טובלם במלח אוכל את הכזיתים ביחד. ואם אינו יכול לאכול שתי כזית, אוכל כזית אחד, ויתן כך לכל המסבים על דרך זו, ויאכלו בהסיבה. ואסור לאכול עם המצה מאכל אחר. ובעת הדחק שאי אפשר לו בלא זה, מותר לטבלה בקצת מרק או תה, ויאכלה מיד. זמן אכילת מצה הוא עד חצות הלילה.
מרור:
נוטל כזית מרור בידו, טובל מקצתו בחרוסת ומנער מעליו את החרוסת ומברך: "על אכילת מרור". את המרור אוכל ללא הסיבה.
כורך:
יקח כזית מצה מן המצה השלישית (התחתונה), וכורכה עם כזית מרור, וטובלה בחרוסת, ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלם ביחד בהסיבה.
אוכל את הביצה המבושלת זכר להרי חגיגה, את הזרוע אין לאכול אלא למחרת.
שולחן עורך:
עורכים השולחן, וסועדים מתוך שמחה והרגשת חרות, ומכוונים לקיים מצוות שמחת יום טוב, יש להזדרז בסעודה זו, כדי שיספיקו לאכול את האפיקומן לפני חצות הלילה, והחכם עיניו בראשו לבל ימלא כריסו כדי שיאכל את האפיקומן לתאבון ולא אכילה גסה. בלילה זה נהגו שאין אוכלים בשר צלי.
צפון:
גמרו סעודתם, לוקחים את המצה הצפונה לאפיקומן, ואוכלים ממנה כזית או שניים בהסיבה. זכר לקרבן פסח, שנאכל על השובע. אין אוכלים שום דבר אחר אכילת האפיקומן, ויש אוסרים אפילו שתייה, ומים יש להתיר.
ברך:
מוזגים כוס שלישית לכל אחד מהמסובים, נוטלים ידיים למים אחרונים, כשנמצאים שלושה אנשים מברכים בזימון. כל אחד מהמסובים נוטל את הכוס בידו ומברך ברכת המזון, ויזהר שלא לשכוח "יעלה ויבוא" ואם שכח חוזר. סיימו לברך " ברכת המזון" מברכים "בורא פרי הגפן", ושותים כוס שלישית זו בהסיבה.
הלל:
מוזגים כוס רביעית לכל אחד מהמסובים
יש שנוהגים שראש המסובים מוזג עוד כוס מיוחדת וגדולה וקוראים לה: "כוס של אליהו".
קודם הלל יש נוהגים לומר: "שפוך חמתך" וכו', ופותחים את הדלת בשעת אמירתו.
את ההלל אומרים בישיבה מתוך שמחה וחדווה, יחזיק את כוסו או לפחות יניחנה לפניו בזמן קריאת ההלל, יחתום ההלל בברכת יהללוך, אבל בברכת "ישתבח" שאומר לפניו אינו חותם.
יזהר לסיים ההלל קודם חצות הלילה - לפני השעה 24:40 לפי שעון קיץ, גמרו את ההלל שותים כוס רביעית כולה בהסיבה.
בקהילות אשכנז מברכים על כוס זו "בורא פרי הגפן". בקהילות ספרד אין מברכים. אחר שתיית כוס זו מברכים "על הגפן". טוב להזדרז ולשתות כוס רביעית.
נרצה:
ירצה ה' פעלו ותהי משכרתו שלמה מן ה'. ומצווה שיספר ביציאת מצרים גם אחר הסדר כפי יכולתו.
נוהגים לומר פיוטים כגון "חד גדיא", "אחד מי יודע" וכיוצא בזה, ואחר כך יישן מתוך קריאת שמע שלמה,
ושכב וערבה שנתו.
חסל סדר פסח כהלכתו
***
כתבה של זבולון קורט על מנהגי פסח של יהודי אפגניסטן
עיתון "דבר", שנת תשכ"א
תודה לזיוה קורט בתו אשר שלחה אלינו
את הכתבה
וכתבה נוספת שכתב זבולון על פסח ופורסמה בעיתון דבר, שלחה אלינו זיוה קורט בתו
תנור לאפיית מצות בחצר בית הכנסת מולא שמואל בהראט
שכונת הבוכרים, רח' יואל, מעלה בית הכנסת מוסאיוף
***
החרוסת - "חָלֵיק"
מאת יוסי כהן(משפחת האג'י נורי)
ההכנות לפסח החלו מספר חודשים לפני החג. בירור האורז החל אחר חג החנוכה, הוא נברר בדחילו ורחימו מספר פעמים שלא ימצא חלילה גרגר חיטה וגם לא חלק ממנו, על כן הוציאו אף גרגרי אורז שבורים.
את החרוסת בביתנו הכין אבא ז"ל ביום י"ד בניסן בבוקר ישב אבי על הרצפה עם העלי והמכתש (ה"הבנג דסטה"). תחילה כתש את התבלינים לחרוסת: את הקינמון, את ההל, את גרגרי הפלפל החריף ואת הזנגביל, והכניס כל תבלין לשקית בד חדשה. התבלינים הפיצו ריחות מיוחדים לחג הפסח. לאחר מכן כתש את הפיסטוק והשקדים, הבונדוג והאגוזים, את התמרים, הצימוקים, התפוחים, ואחרונים חביבים הרימונים, שנשמרו מחג הסוכות. אבא פורר, כתש וסינן. הרימונים בחרוסת יצרו גוון אפור המזכיר את ה"טיט".
יהודי אפגניסטן הקפידו מאוד שלא לאכול ואף לא לטעום דבר כלשהוא השייך לסדר ליל הפסח. לדוגמא: בהכנת החרוסת המתכון נעשה בכל שנה ללא טעימה, ובכל שנה היה טעמו זהה, ולנו הילדים הייתה ציפייה גדולה לליל הסדר לטעום את החרוסת שהוכנה. בסמוך לחג הוסיף אבא את היין לחרוסת והתקבלה תערובת שהזכירה לנו את ה"טיט" בו שיעבדו את אבותינו במצרים. גם כיום אני מכין את החרוסת, ולמרות עידן ה"אין זמן" ומכונות הטחינה, בכל זאת זה מזכיר את הטעם הנפלא של החרוסת של אבא ז"ל.
כלי אפיה, קערות לישה, סמובר וכלי חירור מנחושת
מתכון חרוסת לפסח
זילפה (זיוה) כהן
מצרכים ל-15 איש, הכמויות הן 300 גרם מכל מרכיב:
אגוזים, שקדים קלופים, פיסטוק שמי, צימוקים, תמרים מגולענים,
מיץ משני רימונים, 3-4 תפוחי עץ מתוקים, 3-4 כפות סוכר
כף קינמון טחון, מעט פלפל שחור
להשרות כ- 20 שעות את כל המצרכים ביין מתוק, כשהיין מכסה את כל המצרכים.
לאחר ההשריה, כשהמצרכים ספוגים ביין, לטחון אותם במטחנת בשר כדי לקבל מרקם אחיד, שאינו גס מדי ואינו דייסתי מדי. לתערובת הטחונה מוסיפים מעט מן היין שנשאר בקערת ההכנה ועתה הוא מעדן בפני עצמו. ניתן להוסיף מעט סוכר לפי הצורך.
קערת חרוסת
***
"אַש-שֵלֶה"
מאת שף- זאב יקותיאל
בערב פסח זוכר אני את סבתותי בוררות אורז ומוציאות את ה"שברים". מרצועות בדים נקיות ומגוהצות היו תופרות שקיות עבור שקדים ואגוזים. מארגזים נפרקו כלי פסח שעברו מדור לדור ושהיה להם ניחוח מיוחד. רעש דפיקות ה "הוונג דסטה" (מכתש ועלי) שבו היו מכינות את ה"הָלִיכ" (חרוסת), הדהד בבית. ניחוח יין, שבשנים רחוקות היו מיצרים בבית, ומאחסנים ב"חומי" במרתף הבית לפסח בלבד, מילא את הבית. אני זוכר גם את ריח המצה השמורה במיוחד מהמאפיה שאבא גול ז"ל היה אופה בה מצות מצווה.
המאכל בעל המרקם הדייסתי שאני מתגעגע אליו הוא "אַש-שֵלֶה", שהוא תבשיל אורז עם אפונה, שמיר וגרונות. אין זה תבשיל מתוחכם או מהודר אבל זהו מבחינתי התבשיל האולטימטיבי.
והרי המתכון:
חומרים:
200 גר' גרגירי אפונה טרייה !!! (אחרת זה לא זה)
2 כפות שמיר קצוץ
250 גר' גרונות מבושלים
½ ק"ג אורז עגול שטוף
1 כף מלח שטוחה
50 גר' שמן
ליטר וחצי ציר מרק עוף מסונן (קר)
אופן ההכנה:
מחממים מעט את השמן, מוסיפים את האורז ומערבבים, מוסיפים את מלח, השמיר והאפונה, מערבבים, מוסיפים את הגרונות מערבבים ומוסיפים את הציר. מביאים לרתיחה ואח"כ שמים על אש קטנה כ- 30 דקות.
***
שושנה (חסיד) אשכנזי מעלה זיכרונות מילדותה:
הגעלת כלים-
זוכרת אני כיצד בילדותי, היו מגעילים את הכלים בערב פסח בחצר סבי מולא אליהו אליאס ז"ל.
את כלי הנחושת היו מוסרים מראש להלבנה לערבים. מהערבי שהיה סובב עם חמור וצועק "אָרֶנָה, רֶנָה, היו קונים "חול" להברקה ולצחצוח הכלים. באמצע החצר, ליד בור המים היו מרתיחים מים בדודי נחושת. לאחר צחצוח הכלים והברקתם, היו טובלים אותם בדוד המים הרותחים שמתחתם בערה אש.
ליד דוד המים הרותחים עמד דוד אותו מלאו במים קרים ששאבו מהבור בחצר.
וכך היו טובלים במים הרותחים ואח"כ במים הקרים, ומכל הבתים היו באים להגעיל כלים בחצר הסבא אליהו.
יאיר נעמת מבית שמש כותב אלינו על המנהגים בבית אביו:
ברצוני להוסיף מספר עניינים הנוגעים למנהגי פסח בבית אבי:
*האפיקומן נקשר במטפחת צבעונית מיוחדת על גבו שלהצעיר במשפחה שהוצג כמי שיצא ממצרים.
*במהלך קריאת ההגדה, כאשר היינו מגיעים ל"דיינו", היינו נוטלים את הבצל הירוק ו"מכים" אחד את השני... לעורר נרדמים?
* ביום החג לאחר ארוחתהבוקר היינו מבקרים בבית הקרובים לביקור שנקרא " מועד ביני " הינו מתארחים סביב שולחן עם מאכלים עליהם נברך "העץ, האדמה , שהכול".
כך היינו עוברים מבית לבית ומצטרפים כמשלחת של אורחים לבית הבא .
*במוצאי שביעי של פסח ערב "רוּז אסל " הינו מניחים על השולחן כיבוד ,קערה עם תכשיטים ומטבעות וכן היה מונח על השולחן צרור עלים ירוקים או חיטה וכל מישנכנס לבית זכה לברכה של בעל הבית : "סַרֵת סַבְּז עוֹמְרֶת דֵרוֹז " תרגום : ראשך ירוק וחייך ארוכים
כיום אני עורך בביתי ערב מימונה (אשתי מרוקאית) אבל על הברכה הזו אני לא מוותר וגם האורחים שמגיעים בהמוניהם לא מוותרים על בירכתי זו שהיסבה להרבה אנשים ברכה וישועה.
נעמי כהן מהרצליה מוסיפה לעניין המנהגים בערב יציאת חג הפסח:
...בנוסף לכמה מנהגים שנהגו אצלנו בערב יציאת החג, נהגו גם להקציף חלבונים לקציפה קשה שנקראה 'נישאלה'. כל אחד התכבד לטעום מהקציפה. בנוסף, אמנם גם הניחו בקערית מים דברי ערך ומטבעות זהב (אותם ברי מזל שהיה להם)
זאב יקותיאל זוכר תמונה קצרה ויפה מליל יציאת חג הפסח אצל סבו, לפני כ- 45 שנה:
מוצאי שביעי של פסח- ערב
משפחת יקותיאל
רחוב יחזקאל , שכונת הבוכרים,
בחצר מאחורי המכולת של רחמים ירושלים.
שקט, מפה על השולחן קערה קטנה ובתוכה מים .
ובמים מטבעות זהב ישנות , פרסיות וטורקיות
אי אלו טבעות ועגילים של זהב .
וסבא אק'אג'ון עמנואל מברך ומתפלל כמנהג יהודי הראט.
להצלחה בפרנסה לשפע ושגשוג.
לא לא הייתה שם " מופלטה" ולא " כפתאן " מרוקאי
אלא התכנסות משפחתית מצומצמת
חג פסח - שדרות תשכ"ז . מאת שמעון נעמת לקריאה
לחצו כאן
משה קורט מנתניה מעלה זכרונות:
לנושא האפיקומן
אצלנו הילד שמצא את האפיקומן קשר את המטפחת שהייתה די ארוכה (ובהתחשב שילד הוא גם קטאנציק) על גבו לקח מקל בידו ובכפיפות גב היה נכנס לסלון כשהוא בקושי הולך ואז כולם היו שואלים אותו - היי "אז כוג'א אומדי" כלומר מהיכן באת ? והוא היה עונה ממצרים...ואח"כ היה נשאל "כוג"א מירי" - כלומר ולאן אתה הולך ? והוא היה עונה - לירושלים!
ועל ה"דיינו"
למיטב זיכרוני מבית אבא היו שתי סיבות ושורשן באנוסי משהאד (שאגב חלקם היו יהודים אפגאנים) א. מושל משהאד ושנוא נפשם של האנוסים שמו "צילצל" כמו דיינו ולכן....
ב.האנוסים עשו סדרים במחתרת וקרה פעם שמשפחה מסויימת הופתעה ע"י הרודפים המוסלמים במהלך הסדר בדיוק בקטע של "דיינו". גדול המשפחה שקלט מה קורה מיד רמז למסובים...והחל להכות בילדיו עם הבצל שהיה בדיוק בידו ..וכן היכו איש את רעהו עם הבצל הירוק ....הגויים שבאו לבדוק וראו המולה וכ"ו השתכנעו שלא יתכן שזה ליל סדר..
***
על התוּצִ'יפָּזוֹן בהאראט, ועל גרסתו הישראלית - הטוּצִ'יָאק
להלן סיפורם של זילפה כהן ואריה אליסף:
תוּצִ'יפָּזוֹן / זילפה כהן
השם תוצ'יפזון היה תמיד מוזר בעיני. בתרגום מילולי מפרסית הרי הוא צירוף של שלוש מלים, שפירושן: בישול בתוך מה.
וכשמו הקליל, כן התוצ'יפזון עצמו: חגיגה קלה ועליזה, שאין בה כמעט שום דבר מחייב. לא התאריך - מתי חוגגים (אם בכלל חוגגים) ולא סוג המאכל שמגישים. גם צורת ההופעה קלילה ויומיומית ואין צורך להתהדר בלבוש חגיגי.
כשבועיים אחרי חג הפסח הנשים היהודיות בהראת נחו מהעבודות הקשות.
סיימו לכבס ולרחוץ את כל החפצים הכשרים לפסח, ליבש, לארוז ולהעלות בעזרת סולם למעמקי הרף. מעתה היה להן שפע של פנאי והמון געגועים לימי החג הקדושים והשמחים, שחלפו ועברו.
הן לא הורשו לצאת לבאזאר כמו שיצאו הגברים לעבוד בחנות ולשאת ולתת עם הלקוחות.
וכמה היה משעמם לחזור עתה אל הדוק ולטוות את חוטי המשי?!
בימים כאלה הלב מתגעגע למפגש חברתי רווי פטפוטים.
ואז בא התוצ'יפזון, שהפגיש את כולן במקום אחד באוירה עליזה של יחד.
את התוצ'יפזון תכננו כמה נשים חרוצות, בשלניות טובות. הן שלחו נערות קלות רגליים לכל בית יהודי בקהילה בהראת לאסוף מצרכים לבישול.
בדרך-כלל כל משפחה תרמה את חלקה: כמות מסוימת של אורז, קטניות, בצלים, תפוחי-אדמה ועצים להסקת הכיריים. לעתים היה צורך להוסיף קצת כסף.
כל סוגי האורז התערבבו יחד. הכול התנהל בצורה קלילה. למרות שהנשיםהיהודיות בהראט היו מסודרות מאד, בהזדמנות זאת לאף אחת לא היה אכפת אם בצלחת האוכל שלה מוגש אורז בורמה עם אורז לילופר ובצדם אורז ארוך.
ולא תמיד ידעו מראש מה מבשלים.
בזכרונות הילדות שלי אני זוכרת בגעגועים יום תוצ'יפזון אחד מלא שמחת חיים, שהתקיים בחצר של יואב גול, הסבא של אמי ז"ל. באותו יום הוגש אָשֶה תוֹרשִי עם צ'וֹקוֹנדָר(סלק) (כמו שאומר הפתגם הפרסי- האפגאני: אָסְלֶה אָש צ'וֹקוֹנְדָרֶה = העיקר בדייסת אורז הוא הסלק).
לתוצ'יפזון אחר, כאשר באו נערות והקישו על שער החצר שלנו, ביקשו מצרכים לבישול צ'לוב.
לכבוד המאורע הוציאו ממחסן של בית הכנסת את הסיר הגדול ואת צלחות לנגרי- צלחות הנחושת הגדולות והעמוקות בצורת אליפסה. כלים אלה היו שמורים לשמחות בקהילה.
הנשים והנערות, שהתנדבו לעבודות התוצ'יפזון, שאבו מים מהבאר. שפשפו ומרקו את הכלים עם קאשאלי (מוץ) ומים, למרות שנוקו אחרי השמחה האחרונה בקהילה. הסיקו את הכיריים הגדולים, שעמדו במרכז המטבח והכינו סעודה לכל אלו שאישרו את בואן.
הנשים, שתרמו מצרכים באו משפחות משפחות מבוגרות ונערות, ילדים ותינוקות לחצר גדולה, שנקבעה למטרה זאת וטואטאה על ידי המשרתת הגויה.
נשמעו קולות: צ'תוורין? צ'י האל צ'י אואל? ( מה שלומכן? מה המצב?) צחקוקים נישאו בחצר הענקית. קרובות משפחה חיבקו ונישקו זו את הילדים של זו. כמו בכל מפגש לא שכחו לשאול גם בשלום הקרובים, שעלו זה מכבר לארץ-ישראל ועל המצב שם (בישראל). כמו בכל מפגש היו שציינו בעצב שנשארנו תקועים באפגאניסטאן "מוֹסְלֶה סַנגֶה מִיוֹנֶה צָ'א" (כמו אבן בתחתית הבאר). וכמובן, שאלו זו את זו: " מתי אתם הולכים לירושלים?".
בעלות הבית היו פונות לכולם בברכת "חוֹש אוֹמָדִין!" (ברוכות הבאות!) ומזמינות אותן לשבת בצד המוצל של החצר על שטיחי פלאס (שטיחים דקים, שהתאימו לימי הקיץ החמים), שנפרשו לכבודן.
אחרי שישבו ושוחחו וכל אחת איחלה לעצמה ולכל האחרות לחגוג בשמחות בירושלים, שאלו זו את זו אם יש חדשות , אם מי שהוא קיבל מכתב מירושלים.
מאחר וירושלים הייתה בלב כל יהודי ושימשה נושא לשיחה בכל מפגש, תוכנו של מכתב, שהתקבל במשפחה מסוימת הפך למידע כללי ושימושי עבור כל אחד. כך ידע כל אחד מה מתרחש בירושלים. מה התחדש אצל קרובי משפחה של פלוני ואלמוני. מי ומי מחותנים זה עם זה עקב נישואי יקיריהם בירושלים. מה כדאי לקחת מהראת כאשר עולים לירושלים ומה צריך למכור ולא לטלטל בדרכים עד שמגיעים לירושלים.
באווירה עליזה ומעניינת כזאת נפרש הסופרה (מפה) והוגשה הארוחה בצלחות לנגרי.
לעת ערב, כאשר עמדו לחזור הביתה , לפני שהתעטפו בצ'אדור, שכיסה אותן מהקודקוד עד הקרסוליים, הבטיחו לעצמן שעוד ייפגשו בבייאוון דרואזה (biyavon darvazeh) ,מקום יפהפה לטיולים בין נחלי מים זורמים, שדות תבואה ומטעי פרי.
טוּצִ'יָאק / אריה אליאסף
מתוך ספרו "זכרתי ימים מקדם" פרקי זכרונות והווי של שכונת הבוכרים
בשלהי המנדט הבריטי ובראשית שנות הקמת המדינה, כרך ב':
הנשים היו עסוקות כל הזמן בכלכלת הבית בזמן שהבעלים הלכו לעבוד או לחפש עבודה. היות ולא יצאו לבלות כמקובל היום, מדי פעם במספר שבועות התארגנה קבוצת נשים חברות באותו שכבת גיל מעדתנו, וערכו תוּצִ'יָאק (TUCHIAK).
ערכו זאת בשעות אחה"צ המוקדמות.כל אישה הביאה כמות של מצרכים, כגון: אורז, מש, חומוס וכו' והכינו תבשיל של קטניות אצל אחת המשתתפות לפי התור. כשהאוכל היה מוכן, התיישבו, שוחחו והעבירו כשעתיים בנעימים. לבסוף נפרדו כל אחת לדרכה ואיני זוכר אם התנשקו או לא.
מחוויות הפסח בקרב בני העדה
לצפייה בתמונות לחץ על החץ מימין או משמאל:
