אבינו זבולון קורט ז"ל היה מחויב למס' דברים: משפחה- כנער יתום מאימו, העריך ביותר ערך זה, ולכשנולדנו אנוכי ואחיותי נגה ואורית העניק לנו שמות בדגש של אור. בינו לבין אמנו קטי יהודית ז"ל, ילידת איזמיר תורכיה, היו יחסים של אהבה והוקרה והוא אף אימץ את הוריה יעקב ושרה ז"ל ואת דודה מרי, אחות אמנו, שהיתה ערירית ולמד את שפת הלדינו ע"מ שיוכל לתקשר בעיקר עם סבתא שלא שלטה בשפה העברית.

 

מחויבות אחרת היתה להשכלה – השכלה, לימוד וקריאת ספרים היו ערך עליון בביתנו, ואבינו שהיה אוטודידקט שמח לשמוע שאנו ממשיכות ללמוד ואף אנו רואות בכך ערך עליון. לאהבה לספרים היה פן נוסף, בקרים רבים השכמנו כשלמראשותינו ספרים חדשים או עיתון מיוחד, וכל ספר שחפצנו בו אנו או המקורבים לנו אבא דאג להשיג אותו.

 

כידוע אבא עבד בעיתון "דבר" שנים רבות. בדבר התוודע לישראל זמורה, לאוריאל אופק ולאחרים שהפצירו בו והאיצו בו לשבת ולשכתב את סיפורי העם עליהם גדל בעיתונים "אומר", "דבר לילדים" ומאוחר יותר ב"ידע עם" ואבא אכן עשה זאת. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מתעוררת בשתיים בלילה ורואה את אבא רכון אל השולחן משכתב סיפורים, משתתף בכנסים של "ידע עם" ומרצה בפורומים שונים בבית התפוצות, הרדיו והטלוויזיה שהיתה אז בחיתוליה.

 

לכשגדלתי "נדבקתי" אף אני ב"אהבה" זו לסיפורי עם ונהגתי לעזור לו בעריכה ובהדפסה של החומר שאסף.

 

מיותר לציין שאבא החל בכך ואף שימש כאינפורמנט למוזיאון ישראל, עוד הרבה לפני שבעדה הקטנה הבינו מהו הערך הגלום בסיפורי עם ובשימור מורשת עדה זו או אחרת, ועלי לציין שעל אף יחס של זלזול בו נתקל לעתים באשר לכך (חלק נהגו לומר, אה מה זה הצ'רן פרן הזה, איזה קשקוש...?) הוא לא נרתע והמשיך בכך מתוך אהבה ומסירות אין קץ.

 

מחויבות נוספת היתה לתנועת העבודה, בתקופה שעדיין היתה אידיאליסטית, ואבא ז"ל שהיה ציוני ואוהב ישראל מאין כמוהו, הצר רבות על ההידרדרות במצב המפלגה והמדינה כאחד.

 

וסוף דבר, שירות צבאי, אבא שהיה ציוני ראה בשירות בנות בצבא מעלה ולא חסרון, ואף הדגיש זאת בפנינו, על אף שהיה אדם דתי, ראה בשוויון זכויות והזדמנויות לבנות ובנים כאחד, ראשית דבר.

 

אני, זיוה אם לעומר בן ה-15וחצי. כשהייתי בהריון אבא שמח מאוד, לצערי לא זכה להכירו. אמנו זכתה להכיר את עומר ונפטרה כשהיה בן שנה.

 

אני עובדת במוזיאון ת"א לאמנות כמרצה בכירה ומדריכה ומתמחה באמנות בינלאומית מהמאה ה-15 ועד לאמנות מודרנית ועכשווית. התמחות נוספת, אמנות ישראלית. לעתים אני שולחת ידי גם באצירת תערוכות. 

כותבת נוגה בתו: 

אהבתי מאוד לקרא אגדות עם. יום אחד כשהייתי בכתה א' אבא הציע לי לקרא את סיפורו הראשון שהתפרסם ב"דבר לילדים". קראתי בצמא. אבא שלי שאל אותי לחוות דעתי, למרות שהייתי צעירה מאוד. ביקשתי מאבא עוד סיפורים כאלו. והוא ענה לי שבע"ה יתפרסם אחת לשבוע סיפור שלו בעיתון, וכך היה.

כשנולדנו, שלש בנות, אבא שלנו אמר שאנחנו עבורו כמו אור בלב ובעיניים. (בניגוד לבני עדתו, שרק התפללו לבן זכר).

מעבר לעבודותיו היום-יומיות אבא עזר גם הרבה בבית. כולל טיפול במסירות בבנותיו. 

כותבת אורית בתו:

 

בס"ד

 

אבא-זבולון קורט

 

אני אורית הבת השלישית במשפחתנו. אבא בחר לקרוא לי בשמי משום שנולדתי בחג החנוכה. וקרא לי גם שרה ע"ש סבתא שרה,אמא של אימי שאותה כיבד ואהב.

גרנו בשכונת שפירא שבדרום ת"א.

 

זיכרונות רבים יש לי מאבא, אבא שתמיד הגיע לאספות ההורים שלי,היה פעיל בבית הספר, דיבר עם המורים והמנהל והיה שותף בתוכניות. הוא הצטרף לטיולים השנתיים כמלווה , הכיר את הארץ ותמיד היה לו סיפור על כל מקום בה.

 

אבא אהב לנסוע ולקח אותנו איתו לטיולים, בנסיעות לירושלים התעקש שנשב בספסל הראשון וסיפר על מלחמת ההגנה ועל המשוריינים, היכן נלחם ומה קרה עם הבריטים. 

ואיך מס' פעמים ניצלו חייו במלחמה מערבים או משוטר בריטי.

 

אבא עבד במערכת עיתון דבר. בחופשות לקח אותנו איתו לעבודה על האופנוע שלו ושם הפגיש אותנו עם העורך והחברים לעבודה.למדנו והכרנו את בית הדפוס והמרכזיה והיתה זו זכות מבחינתנו להיות איתו בעבודה, לקרוא עיתונים וספרים וכתבות מעניינות. כשסיים לעבוד היינו נוסעים עם האופנוע לשוק הכרמל ושם עורכים קניות וממלאים את האופנוע משני צידיו בסלים רבים.

 

אבא טיפח גם את הצד התרבותי שלנו, בכל חג היו לנו כרטיסים להצגות ולמופעים באוהל שם, ב"הבימה" וב"היכל התרבות". וזאת, בתקופה בה לא היה נהוג כמו בשנים האחרונות לקנות כרטיסים מכל הבא ליד.

 

במוצאי שבתות היינו נוסעים לסבא ולסבתא מצד אמא לבקרם ושם היינו מביאים איתנו טייפ סלילים להקלטה ושרים ורוקדים. את סבא וסבתא מצד אבא לא זכינו להכיר.  

 

בכל קיץ נסענו כל המשפחה, אבא ואמא ושלוש בנות עם מזוודות לנופש בצפת. שם היה לעובדי עיתון "דבר" מקום לשכירת חדרים בקרית האומנים. בכל בוקר השכמנו קום ונסענו לטייל בצפת, בטבריה ,ובסביבה.

 

מאחר ואבא היה אדם מאוד חברותי ומשפחתי, היו לו משפחה ומכרים בקיבוצים ובישובים והיינו מגיעים אליהם לביקור באיילת השחר, בחוקוק ,בקרית שמונה ועוד.

לא אשכח את האירוח שהיינו מגיעים בחופשים למשפחת דדש ולמשפחה של אמא בירושלים ומתנחלים שם מס' ימים כשהם דואגים לטייל איתנו ולהכיר לנו את כל המקומות כולל ים המלח ויריחו. 

 

אבא דיבר עברית צחה ללא שגיאות כאילו היה יליד הארץ, ואף תיקן אותנו כשדיברנו בשגיאות.

 

ביתנו היה מלא בספרים, כל חברותי היו מגיעות אלינו לשאול מאיתנו ספרים לקריאה,

אנציקלופדיה ומילון.

 

אבא ואמא זכו לחתן אותי עם יצחק וזכו ב"ה בנכדה ראשונה ואהובה לירון.

אני עובדת בבנק לאומי למשכנתאות ובעלי יצחק ממונה בטיחות בעבודה.

כיום לירון ביתנו נשואה לדוד ויש להם שני ילדים , בן יאיר שלמה ובת יהב מרים.

לירון עושה את הדוקטורט במכון ויצמן.

יש לנו שני ילדים נוספים, שחר זבולון בן 13

ושקד קטי בת 11.

הורינו לא זכו להכירם, אך בטוחה אני ששמחים וגאים הם בכולנו ושומרים עלינו מהמקום בו הם נמצאים. 

 

 ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מכתב ששלח למערכת האתר חוקר יהדות אפגניסטן, זאב גול, מקיבוץ צובה:

‏11.10.2010

למערכת "יהודי אפגניסטן"-שלום רב!

ברצוני לתרום תרומה צנועה לדמותו של זבולון קורט.

ברצוני להאיר כמה נקודות בדמותו של זבולון שהיה ידיד משפחתנו ובדרך כל שהיא גם קרוב משפחה.

הימים ימי תום מלחמת השחרור.

משפחתנו נטשה את ביתנו בשכונת התקווה, וכמשפחות רבות אחרות "פלשה" לחדר כביסה

בקומת גג של אחד הבניינים בצפון תל אביב.התנאים היו קשים מאוד, 

לביתנו הקודם לא ניתן לחזור, ואז זבולון - שבאותו זמן היה מגוייס - הציע לנו לחלוק עמנו את ביתו בשכונת שפירא. משפחתנו בת שבע הנפשות "התנחלה" בחדר אחד כאשר המטבח והשירותים היו משותפים. וכל זאת - עד כמה שאני יודע - ללא כל תשלום וללא כל תמורה.

לימים, בעזרת המשפחה המורחבת, רכשו הורי דירה בשכונת שפירא לא רחוק מביתו של זבולון.

מעשה אצילי זה של זבולון הרשים אותנו מאוד וזכרנו לו חסד זה עד יומו האחרון.

זבולון עבד בדפוס "דבר" ברחוב שינקין בתל-אביב. בכל סוף שבוע דאג לספק 

למבוגרים שבמשפחה את המוסף "דבר השבוע" שהיה אז מוסף סוף שבוע 

כמעט יחידי (המתחרה היה "העולם הזה"), ולנו הילדים סיפק את "דבר לילדים". 

ביתנו היה דל ונטול ספרי קריאה הן לילדים והן למבוגרים. באמצעות "דבר לילדים" התוודענו לסיפורים, שירים, חדשות מהארץ ומהעולם הגדול. מאז אותה תקופה אני יכול לזהות בוודאות גמורה כל ציור או רישום של נחום גוטמן, שכן הוא היה המאייר הראשי ואולי היחידי של "דבר לילדים".

בעודנו מתגוררים בביתו נחשפנו לספרי ילדים שונים שתרמו רבות לחינוכנו התרבותי ולאהבת קריאת ספרים. לימים ליקט זבולון ופרסם שני ספרי סיפורים מהווי יהודי אפגניסטן. לדעתי היה הוא החלוץ בראש המחנה שהאיר פרקים מהווי יהודי אפגניסטן הוא פרסם מחקרים על מנהגים שונים כמו מנהגי חתונה בריתות וכיוצא בזה. אנו מאוד התגאינו שאנו מקורבים לאיש אשכולות שכמוהו. 

והנה דבריה של זילפה כהן מירושלים, שהכירה את זבולון מקרוב:

את זבולון קורט ז"ל פגשתי לראשונה לפני שלושים ושתיים שנה, בבקר שבת הבר-מצווה של האחיין שלי, בביתו של אחי בתל-אביב.

הוא הוזמן לקידוש עם עוד הרבה אפגאנים מבית הכנסת של בני עדתנו.

משולחן הגברים נשמעה הערה בנעימה ספקנית שזבולון מספר סיפורים. אדם אחר העיר בנימה רצינית שזבולון גם כותב את הסיפורים.

הקשבתי בסקרנות לויכוח שהתפתח אם צריך, או לא צריך לכתוב סיפורים. היו מי שסברו שסיפורים הם בדיה ודברים בטלים שחבל לבזבז עליהם את הזמן.

זבולון אמר בנימה של ענווה שצריך לכתוב על המנהגים, על הווי החיים של יהודי הראת ולהעלות על הכתב גם את סיפורי העם, שרווחו ביניהם, כי צריך להשאיר אותם לזיכרון לדורות הבאים.

   אני הערכתי את זבולון כאיש הספר והרוח. אמרתי לו:

"כל הכבוד שאתה כותב! כתיבה היא מלאכה לא קלה.".

 

הקהל התפזר וגם זבולון הלך לדרכו.  

באותה שבת לפנות ערב זבולון חזר אלינו, לביתו של אחי. הוא היה לבוש חליפת שבת מהודרת וחזותו הייתה מרשימה. בידו החזיק ספר.

פנה אלי ואמר: "ראיתי שאת מתעניינת בעדה שלנו. הבאתי לך לקרוא ספר שכתבתי.".

קיבלתי ממנו את הספר בתודה ובסקרנות ובו במקום קראתי כמה סיפורים במהירות הבזק, כי הכרתי אותם עוד מהראת.

הייתה זאת חוויה נעימה לקרוא מתוך ספר סיפורים, ששמעתי בעל- פה בימי ילדותי.

 הרבה שנים לאחר מכן טלפנתי יום אחד לזבולון וביקשתי לשוחח איתו.

אחרי מספר ימים קיבל אותי בביתו כשהוא מחלים ממחלת ריאות וסיפר לי שהיה מאושפז בבית חולים, והייתה שם אחות זריזה, שטיפלה בו.

באותה הזדמנות זבולון נתן לי, ברוב נדיבותו, כתריסר מסמכים. חלקם מצולמים וחלקם מודפסים במכונת כתיבה.

החומר מגוון: יש בו שירים, היסטוריה, מנהגים והווי חיים, וזיכרונות על אנשים מהקהילה היהודית בהראת.

כשעברתי על החומר וקראתי דף אחרי דף ראיתי כמה שאני מחוברת למורשת של בני עדתי, שזבולון הצליח להעלות על הכתב.

הנה השיר "שדי חתן מבארך באד" הוא מוכר לי היטב. היו שרים אותו ברגע שהחתן הגיע עם השושבינים שלו לבית הכלה לקדש אותה.

והנה שיר הגעגועים על ירושלים, שחיברה המשוררת זלפה בחצ'י מהראת. אמי ז"ל הייתה מדקלמת לי אותו בתור שיר ערש בצהרי יום קיץ כשהיא מנדנדת את הערסל ששכבתי בתוכו.

 והנה "תרופות ביתיות או אמונות טפלות" מודפס במכונת כתיבה של זבולון.

כמה מרגש לראות את המסמך הזה: צילום שכתוב עליו: "סודי ולא לפרסום" - דו"ח על הברחת גבול אפגאניסטן-אירן משנת 1950.

והדף הזה, ממש מזכיר לי את ימי ילדותי, כאשר כתבתי בבית המדרש בכתב שדומה לכתב רש"י.

 

זבולון קורט ז"ל היה אדם שאכפת לו מבני עדתו, מהקהילה הציונית, השורשית, של יהודי אפגאניסטאן. הוא רצה להשאיר מזכרת לדורות הבאים. נטל על שכמו את העול הכבד של כתיבה ותיעוד חיי היהודים בעיר הראת ומלאכתו צלחה בידו.

יהי זכרו ברוך!