צבי וברוריה סימנטוב

צבי סימנטוב המנגן

צבי סימנטוב עלה לארץ בשנת 1951, בהיותו בן 15.

בהראט היה מנגן ושר, בייחוד בחתונות.

נגינתו ושירתו גרמו להרבה שמחה בקהילה, בהראת וגם פה בישראל, ובסיפור חייו נמצא שזורים כמה מהשמות היותר ידועים מבין יהודי הראת.

יששכר ויעקב (דיל) דיין הביאו לידיעת המערכת סיפורים על אישיותו הססגונית של צבי.

אריה גול, ד"ר רותי יעקבי, זאב יקותיאל ואתי עמית ראיינו אותו ולהלן סיפורו:

צבי הוא בנם של אהרן סימנטוב ושרה לבית ברוך יזדי מוֹסוֹמזָאדֶה (שרה היא אחותו של ניסן יזדי). אביו אהרן היה ידוע בשם אהרן חָאל דָאר, כלומר בעל השומה (מאחר והייתה שומה במרכז אפו), וכן אהרן מָנִי, כיוון שהיה אומר על אוכל טעים שטעמו כמָן. מלבד עבודתו אצל האג'י יצחק בסל, היה אהרן עוזרו של יָה יָה הרופא המפורסם מהראת, וכן היה מנגן בחתונות. יָה יָה היה דודה של ברוריה אשתו של צבי.

האב אהרן נתייתם בגיל 16 וכנהוג בהראת, אומץ היתום ע"י אחד מאנשי העדה.

האג'י יצחק בסל (בצלאל) אימץ אותו ולקחו לעבוד אצלו במיימנה ואנכוי. שם היה להאג'י יצחק שהיה סוחר גדול בית מסחר לפרוות קארקול ולפירות יבשים. אהרן נע בין הראט, מיימנה ואנכוי. חברו לעבודה היה אהרן נמדר.

האג'י יצחק דאג לחתן את אהרן ולמעשה ערך לו את החתונה באותו ערב שחיתן את בן אחיו.

עד כדי כך נהג בו כבן משפחה. אהרן ס"ט ניגן ושר בחתונות, בעיקר על דייארה, ביחד עם יוסף בכצ'י שניגן בפיאנוּ, עם אברהם "עבדולה" (עובדיה) שניגן גם הוא בפיאנו, ועם אהרן נמדר שהיה זמר, כותב ומלחין שירים.

משני הצדדים טָבְלָא, ביניהם הפּיָאנוּ, עליו הדָאיְירֶה, כולם מאפגניסטאן. הקלידים מהארץ.

צבי ס"ט למד במוּלָא (בית הספר, החדר) של מולא יהושע עמרם. הוא למד בחדר בערך עד השעה 14:00 ואח"כ חזר הביתה. הבית היה למעשה חצר גדולה שמסביבה היו חדרי המגורים. החצר הייתה מוקפת חומה. גרה שם המשפחה כולה, הסבא והסבתא, הדודים והדודות וכמובן הגרעין המשפחתי שלו. הייתה באר באמצע החצר ממנה היו שואבים את מימיהם בעזרת דלי וחבל ובבוסתנם גדלו רימון ועֵינָבּ. בקיץ היו ישנים על הגג.

צבי ניגן בכמה כלים ביחד עם אגאג'ון "סָאבְּזָאק" כהן (סאבְּזאק - כינויו על עיניו שהיו ירוקות), צבי יונה, עם אהרן נמדר שהיה כאמור בדחן וזמר ולמעשה כתב והלחין את השירים בעצמו, ואליהו בסל. אלנתן יקותיאל היה שר עמם לפעמים. הקבוצה כולה שהייתה חבורת נגנים בעלי קול נעים, היו סָגְדוּש (שושבינים) מבוקשים, במיוחד צבי סימנטוב וצבי יונה. הם ליוו את החתן והכלה בשירה, ברכו אותם ואחר- כך המשיכו בשירת אל רם חסין יה.

ליד הטמבור אברהם בלכי, לידו צבי, ובמרכז אהרן נמדר

בהיותם צעירים בני 16, נהגו הוא וחבריו - ביניהם אליהו בסל ואבא סימן טוב - ללכת לבוסתן (בּוֹג), לשיר, לנגן ולשמוח. הרב מולא אשר גרג'י, אשר השגיח בקפדנות על כל הליכותיה של הקהילה לא אהב את הנגינה והשירה שבעיניו הצטיירו כקלוּת דעת. לא היסס הרב והזמין להם שוטרים אפגנים כדי שיטפלו בהם, "ואח"כ נאלצנו לשלם שוחד לשוטרים כדי שישחררו אותנו" אומר צבי "ומי שלא יכול היה לשלם חטף מכות..."
צבי סיפר לנו על בתי הכנסת, על מנהגי החגים, על הסוכה שבחצר, על המוּאִיד ביני, ועל בּרכוֹי שִיגוּפֶה, על המורים, הרבנים, ועל בן דודו צבי סימנטוב השני, שחיבר את הספר "מוסאי".

העלייה לארץ:

צבי עלה לארץ ביחד עם אחותו. הם הצטיידו בפספורט בהראט, ומשם נסעו למשהד באוטובוס. במשהד התאכסנו אצל יהודים. אח"כ הגיעו לטהרן, שם גרו באכסנייה, צַ'נְדרוּן, ושילמו 3 טומן ללילה(כעשרה ₪), שזה מחיר גבוה מאד. בטהרן חיכו לאווירון. בינתיים כספו כלה וחיפש עבודה כסנדלר, מצא בטהרן סנדלר יהודי ודיבר על ליבו שיקחהו לעבודה. הסכים הסנדלר לקבלו ועבד שם עם עוד 4-5 פועלים. היה חרוץ מאין כמוהו ועורר את קנאת הפועל הגוי הוותיק שגרם לו כוויות עם סיגריות. אלנתן יקותיאל שידלו לנסוע לטורקיה באנייה מהכסף שהרוויח. בעל הבית נתן לו 300 טומן לצורך הנסיעה באנייה עבורו ועבור אחותו. יתר היהודים שחיכו שם לעלייה לארץ חיו בצמצום גמור. הרב אשר גרג'י שדאג כל הזמן ליושרם של אנשי קהילתו קרא לו ושאל : בֵּגוּ בֵּבִּינָם, אָז קוֹגָ'א פּוּלוֹרוֹ אוֹבֵרְדִי...

לבסוף נתבטלה תכנית האנייה, ולאחר כחדשיים באו בטיסה מטהרן, עם הרב אשר גרג'י ושושנה מָשָדֶה שהייתה מיילדת (מָשָדֶה= מסרקת).

שושנה מָשָדֶה הייתה אחות סבתו של צבי ס"ט (וכן סבתא רבתא של אבא שמש), בנוסף לעבודתה כמיילדת הייתה גם מאפרת ומקשטת את הכלות.

מָשָדֵה משמאל

התמונה צולמה לפני כמאה ועשרים שנה בהראת, והצלם הוא בּוֹבּוֹי דיל, אביהם של יששכר, דוד ויעקב דיל (דיין).

בהיות צבי בגיל 16 הגיעו לשער העלייה. אחאג'ון ס"ט, נכדה של משדה לקח אותה לשכונת התקווה. צבי עצמו עבר לשכונת שפירא, שם שכר אחאג'ון ס"ט דירה עבורו ועבור אחותו. צבי עבד בגאראג' ואז הגיע אביו לארץ. לקחו אותם למושב זָנוֹח, ושם עם כל התימנים חיו שתי משפחות אפגניות, משפחת סימנטוב ומשפחת הנכד של מָשָדֶה. הייתה זו תקופה לא פשוטה במדינה, תקופה שבה הגיעו מסתננים מעבר לגבול וחדרו לישובים שונים. מאוחר יותר העביר צבי את הוריו לרעננה ואז גם התחתן עם ברוריה. אביה של ברוריה, משה לוי שבתא שהיה שוחט, נהרג בצ'וּלִי (פרעות) בהראת.
ברוריה היא נכדתו של משיח חַכִּימְגִ'י, אביו של יָה יָה הרופא המפורסם (על כך בעתיד, אי"ה).

משיח חָכִּימְגִ'י, אביו של הרופא המפורסם יָה יָה

בנימין מולא חכימג'י הוא אחיו של יה יההרופא
בנו של משיח חכימג'י
בנימין ניהל את עסקי התרופות של המשפחה בהראט

ברוריה וצבי סימנטוב

ברוריה הוזהרה לא להתחתן עם צבי מאחר והיה "פושע" שלא כל כך אהב ללמוד אלא ניגן ושימח לבבות. ברוריה לא שעתה לדברים והם התחתנו באושר ואושר עד עצם היום הזה. 12 שנה עבד צבי במפעל עץ הזית בפתח תקווה ולאחר שנפצע קשה בתאונת קטנוע פתח מסעדה ברעננה. לאחר מכן עבד 30 שנה בקיוסק בפתח תקווה.

מזה 11 שנה מתנדב צבי בבית חולים השרון, ואשתו ברוריה מתנדבת בבית החולים שניידר לילדים בפתח תקווה.

תעודת הוקרה שקיבל צבי על התנדבותו

סיפור קטן שסיפר לנו צבי, להמחיש את האחריות ההדדית ששררה אז בין היהודים האפגנים:

כמה ימים לפני כיפור נפטר באנכוי יהודי. מאחר ולא היה שם בית קברות יהודי ביקש חג'י יצחק מאהרן ס"ט חאל דאר שיקח את היהודי לקבורה במיימנה, מהלך 4 ימים מאנכוי. סידרו אלונקה על סוס וגם גוי שילווה אותו. בלילה לנו בבית הקברות. ירד עליהם 10שלג בגובה ס"מ. הגוי כעס על שהסתבך בעניין הקבורה ורצה ללכת. שידלהו אהרן ס"ט לא לעזוב אותו ובסוף הסכים הגוי להמשיך עמו וכך הביאו את הנפטר לקבורה יהודית.

ועל הפגישה עצמה בביתם של צבי וברוריה:

מימין לשמאל: אריה גול, צבי סימנטוב, זאב יקותיאל, ד"ר רותי יעקבי. צילמה אתי עמית

איפה היית לפני ארבעים שנה?!

מספר מילים מזווית עין / מאת זאב יקותיאל

על מנת להיכנס למצב רוח נכון לכתיבת שורות אלו על הפגישה עם צבי סימנטוב, העליתי את המוסיקה של הכוכב האפגאני הנודע פארהד דריה יליד הראט .

אני ממליץ להקשיב ולקרוא שורות אלה.

למרות שהצלילים הם שונים הכוונה היא לקבל את תחושת הראט

http://www.farhaddarya.info/music.html

לפני זמן מה נפל בחלקי להיות במפגש עם צבי סימן טוב (מני) ורעייתו ברוריה, ורעי הקולגות. הייתה פגישה מעולה – ראיתי לפני איש צעיר בתפיסת עולמו ובמאור פניו שמוסיקה היא דרך חייו.

על הקיר תלויים כלי נגינה שונים שבכולם ניגן, והכי חשוב הוא נחשפתי לאוצר הבלום הנמצא בביתו, טייפ סלילים עם סלילים שכמעט ונזרקו בפסח האחרון ...

על הסלילים הקלטות נדירות של פייטנים אפגנים דוגמת אהרון נמדר זכרונו לברכה

ונגנים שונים, קלטות טייפ רגילות עם מאות שעות הקלטה של נגינתו ושיריו של מר צבי סימן טוב בכלים שונים מתקופות שונות. בקיצור אוצר שכל מכון המתעד פיוטים ומוסיקה אתנית ישמח להניח ידו עליו.

בנוסף, עשרות רבות של הקלטות, מוסיקה וסרטים אפגניים בסרטי וידיאו.

כל האוצר הזה מחכה לדיגיטציה עכשווית .

האיש היקר הזה הבין את המשמעות של הדיגיטציה ואפילו רכש dvd recorder

בניסיון להעביר את כל החומרים לדיסקים. אך האיש, צעיר מאוד, אבל "..זה כבר לא בשבילי..." והחומרים מחכים ארוזים לגאולה.

ולשמע שמחתי והתעניינותי אמר מספר פעמים :

"איפה היית לפני ארבעים שנה?! "

כבר כשהחל לדבר ולספר על המפגשים בכפר שלם אצל אהרון נומדר ז"ל ליבי נמלא שמחה. כילד אני זוכר את הבית שבו היו נפגשים .

הרבה מוסיקה , הרבה חיוכים , הרבה אהבה , לא מעט אוכל , ושתייה כדת...

וריח, ריח של יסמין שהיה בכניסה לביתם שאז היה עדיין מוקף חולות.

כשסיפרתי להורי שיבדל"א על המפגש יצאו מהם חיוכים:

אמי בחיוך סיפרה על החרזנות המדהימה של אהרון נמדר ז"ל

ואמרה: "הוא היה כוכב הראפ של התקופה"

אני חושב שהידע המידע והחומרים הנמצאים אצל צבי סימן טוב

הנם נדבך חשוב ביותר לתקוותנו שיום אחד, בלי נדר, יקום המכון למוסיקה מחוראסאן. המכון יפגיש, בעז"ה, ילדים עם זקנים שהם בנפשם ילדים וכולם אוהבי מוזיקה.

רבות אני מדבר על הנושא עם ידידנו הנכבד מר אייב מור מניו יורק, שהוא חובב נלהב ומעבד מוזיקה בפני עצמו. הוא כל הזמן צוחק, ובשבילי זה סימן טוב וגם לסימנטוב.

מימין דָאיירֶה, התוף, משמאל ריקוד הצ'ובוזי