ט"ו בשבט

על מנהגי והליכות העדה וסדר ט"ו בשבט, ראו בהמשך הכתבה

****

להלן סיפור זכרונותיו של בן הקהילה על ט"ו בשבט

"טומישבט"

 "זכרתי ימים כקדם" , כרך ב', מאת אריה אליסף

זו לא טעות. כך קראנו לט"ו בשבט. חודש טבת מתקדם, הימים סוערים ומתקצרים במהירות.

שאלו חכם אחד: מדוע בחורף הימים קצרים? הוא ענה: "זה פיזיקה". בגלל הקור של החורף,

היום מתכווץ ומתקצר. עובדה שבגלל החום של החמסינים בקיץ, היום מתפשט ומתארך.

אם אין לכם תשובה אחרת, תסתפקו בתשובה של החכם הנ"ל.

חודש שבט מגיע, יותר ימי שמש, ברחוב ובשדה "מתגנבים" חלוצי פרחים בודדים, הנפתחים

בשמש ונסגרים ביום גשום. בוקר אחד כשיצאתי לחזות בעדר המביא חלב לשכונה, ראיתי עז פועה

וממליטה גדי שחור נאה. התהליך כולו נמשך כשתי דקות. הגדי הלח רבץ על הרצפה.

אמו החלה ללקק את כל גופו ולאחר מספר דקות, נעמד רועד על ארבעת רגליו כשחבל הטבור

משתלשל מטבורו.

בעונה זו החלו להיראות בעדר עזים שהמליטו כבר ועטיניהן מכוסות בשקית בד הקשורה לגבן

ע"י רצועות בד. דבר זה נעשה כדי שהגדיים לא ינקו מאמותיהן "ללא רשות", אלא לאחר שהרועה

חלב אותן ואת מה שנשאר השאיר לגדי. הגדי שלנו התחזק בינתיים וצעד את צעדיו הראשונים בחייו (ללא הליכון).

לאחר כעשר דקות העדר המשיך בדרכו לרחוב הסמוך, הרועה "החמיל" את הגדי על כתפיו. תמיד תהיתי

אם במקרה יהיו מספר המלטות, מה יעשה הרועה. מסתבר שכעבור כחצי שעה הגדי יכול להלך

בכוחות עצמו בקצב האיטי שהרועה יוביל את העדר.

בשבת פרשת "בשלח", בדרך כלל יוצא לפני ט"ו בשבט, הכינו "אוש גנדום" AOSH GANDOM) ),

חמין העשוי מחיטה. היות ולא אהבתי את החמין הרגיל העשוי מאורז, השבת הזו נהניתי מהחמין.

תארו לכם יום קר מאוד, יושבים ליד השולחן עם שמיכה על הרגלים וחמין חיטה מהביל לפניך

ועליו מפזרים זנגביל, "המגביר" את החום ומוסיף ריח וטעם של עוד.

כשבוע לפני ט"ו בשבט, אמא תפרה לכל ילד שקית מבד לבן עם שרוך סגירה מושחל בשפתו.

שקית זו תשמש גם לסנדביצ’ים בהמשך השנה. הילדים שרים כל הזמן "השקדיה פורחת,

ושמש פז זורחת, ציפורים מראש כל גג, מבשרות את בא החג, טומישבט הגיע, חג לאילנות".

ובכן השקדיות בחצרנו ובשכונה פורחות, השמש זורחת ומחממת יותר ויותר (פרט לימים גשומים),

ציפורים מצייצות ומקפצות על גגות הרעפים (הקרמיטים), החג מגיע עם ה"דברים הטובים"

המחכים לנו. בואו נשוה להיום: השקדיה פורחת - צריך לצאת מחוץ לעיר להרי ירושלים כדי לחפש

שקדיה פורחת. השמש זורחת - את מי זה מעניין כל כך, כל החורף היינו ממוזגי אויר בכל מקום.

ציפורים מראש כל גג – רוב הגגות שטוחים ללא רעפים, ואם כבר יוצאים מהבית אזי רואים רק את הכביש,

כי משחקים במשחק אלקטרוני או אוזניות על האוזניים היות ונוסעים ברכב פרטי.

מבשרות את בוא החג - ה"דברים הטובים" לא מעניינים מרוב שפע. אפילו "טומישבט" נהיה ט"ו בשבט,

אבל דבר משותף אחד נשאר, והוא: שהוא מגיע .

סוף סוף ערב טומישבט הגיע, התישבנו מסביב לשולחן שבאמצעיתו מונח "מג'ומה" ( MAJUME ) –

מגש נחושת גדול ובתוכו מונחות כמויות לא גדולות של בננות, יוסוף אפנדי (מנדרינות),

אגוזי מלך, בטנים, חומוס קלוי, בונדוקים, שקדים, חרובים, צימוקים וחיטה קלויה שאמא הכינה מבעוד יום.

כל ילד קבל שקית בד ובה הכנסנו בננה, מנדרינה, מספר חרובים (השקית כמעט מלאה!),

אגוז מלך או שניים, קצת בטנים, צימוקים, שקדים וכו' ועל הכול חופן קטן של חיטה קלויה.

את השקית ותכנה שמרנו למחר. ברכנו ואכלנו קצת מהדברים הטובים שנותרו במגש,

אכלנו ארוחת ערב ומאוחר יותר הלכנו לישון יחד עם השקית של הדברים הטובים.

למחרת, בניגוד להיום, היה לנו חופש. אחרי ארוחת הבוקר, במשך היום,

אנו הילדים אכלנו ביחד ובמקביל את תוכן השקית. בתחילה אכלנו את הדברים שאהבנו פחות.

ראשונה המנדרינה אשר קליפתה ופלחיה מתפרדים בקלות. (המנדרינה, או שהיא חמוצה מאוד,

או מתוקה. מזכירה לי את הפלפלים החריפים המאורכים. האחד חריף מאוד ובקושי אפשר לטעום

אבל את חברו אפשר לאכול "על כרעיו ועל קרבו" ובקושי להרגיש חריפות). אח"כ את הבננה.

שאר הדברים שאהבנו יותר אכלנו באטיות תוך "תחרות אטית". הסתכלנו אחד על השני והשתדלנו לאכול

את אותו הפרי באותו הזמן, כדי שלא נשאר "מקדימה" כלפי שאר האחים. את החיטה הקלויה

אכלנו "בין הזמנים". בערך בחצות היום נשארו בשקית מספר גרגרי חיטה וכדי לאוכלם,

הפכנו את השקית כלפי חוץ וליקטנו אותם אחד אחד מבין התפרים של השקית.

את השקית הריקה החזרנו לאמא ובזה הגיע טומישבט לסיומו. אבל תמיד חשבתי, וגם אתם תסכימו עמי

שחבל שאין אסרו חג, גם לחג הזה.   

אריה אליסף  

כותב אהרן בצלאל, בספרו "להניח ברכה" ,  בהוצאת יד יצחק בן צבי

פרק ט"ו בשבט - אנאלות (אילנות), עמ' 142

...לאחר נטילת ידיים היה אבא בוצע את הלחם ומברך בורא פרי הגפן. אחר כך היה לוקח את אחד הפירות

ומברך עליו בורא פרי העץ ואנחנו היינו  מחזיקים בפרי, מברכים אחריו ואוכלים... ככל שרבו הזכרים בבית

כן רבו הברכות. לאחר שנסתיימו הברכות היינו אוכלים פלוב מאש כנהוג בערב חג. ביום ט"ו  בשבט היו

אמותיהם של חתנים מיועדים שולחות לבית הארוסה מגש אינאלותי - מגש גדול מקושט כיד הדמיון ועמוס

פירות ואגוזים למיניהם.

****

הספר פרי עץ הדר בהוצאת ה"ה דוד כהן והאחים שאולוף,

שלח למערכת משה ברוך קורט

מתוך ספרו של בן-ציון יהושע-רז "מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן"

הוצאת מוסד ביאליק (עמודים 382, 383) 

ט"ו בשבט - 30 מינים של פירות וארבע כוסות

כמנהג קהילות ישראל נוהגים גם יהודי אפגאניסתאן לערוך בליל ט"ו בשבט שולחן, ועליו שבעת המינים שבהם

נתברכה ארץ ישראל ומשפע פירות שנתברכה בהם אפגאניסתאן. יש שאוכלים שלושים מינים ויש המסתפקים

בשנים עשר מינים. נוהגים ביום זה לקרוא את ספר 'פרי עץ הדר' – 'והוא סדר ט"ו בשבט שנהגו בו רבים

יראי ה' וחושבי שמו ללמוד בו ועוד מתורגם שמות הפירות הנצרכות ללשון פרס צחה'. הברכות שברכו והקטעים

שקראו התבססו על הקבלה והתייחסו ל'אילן העליון.'

מזכרונותיה של זילפה כהן:

 על מה ברכו "מזונות" בליל ט"ו בשבט בהראת?

 זוכרים על מה ברכנו "מזונות" בליל ט"ו בשבט בהראת?

אלה שעלו מהראת יודעים ששם לא הייתה לנו אפשרות לקנות עוגות מוכנות. ומתי אפו עוגות בבית? לחג פורים ולנסיעות ארוכות.

 לברכת "מזונות" לט"ו בשבט היינו קולים חופן חיטה במחבת וממליחים במי מלח מתחילת הקלייה.

החיטה הקלויה בטעם מלוח הייתה טעימה מאד.

והיו עקרות בית שהכינו רוּקַ'ן ג'וּשִי. 

לקחו חופן קמח. ניפו בנפה. לשו במים ויצרו כדורים. את הכדורים שיטחו בין כפות הידיים ויצרו עיגולים דקים. כל עיגול כזה טיגנו בשמן במחבת משני הצדדים. הוציאו ממחבת ופיזרו עליו מעט סוכר.

היו עקרות בית חרוצות, שהידרו את ט"ו בשבט והכינו גם חיטה קלויה וגם רוּקַ'ן ג'וּשִי.

בני הבית יכלו לבחור על מה לברך "מזונות". 

• 3 כוסות שיבולת שועל
• 1 + 1/2 כוסות קמח
• 1 כוס קוקוס
• 1/2 כוס סכר
• 1/2 כוס אגוזים לפי הטעם + גרעיני חמניות
• 1/2 כוס צימוקים (אפשר להוסיף חופן חמוציות) ו/או כל פרי יבש שמצוי בבית
• 1 כפית סודה לשתיה
• 1 כפית קינמון
• 1/2 כפית ציפורן + הל, אפשר לגרד קליפת לימון או תפוז
• 1 כוס שמן מכל סוג שיש (מלבד שמן זית)
• 2 ביצים גדולות