חאג'י אק'אג'אן שמואל כהן ובת שבע (לבית יואב גול) ע"ה 

 

  

המסעות היו לו לטבע שני. באחד המסעות, כשהיה ביחד עם עוד שני חברים יהודים, התנפלו עליהם שודדים ושדדו את רכושם. את אבי קשרו חזק מאד, כי חששו מאד מכוחו. לאחר שהשודדים התרחקו והפחד נמוג הצליח אחד החברים שהיה קשור בצורה קצת רופפת, להשתחרר בכוחות עצמו, ואז הוא פתח את החרצובות של שני האחרים. התברר להם שהשודד קשר את אחד הנוסעים במצנפת הארוכה שלו. בקצה המצנפת היה קשור מכתב עם חתימתו של פלוני בן אלמוני, דבר שהסגיר את השודד.  במשפט שאל השופט את אבי אם הוא מזהה את השודד בין כל הנוכחים. אבי ז"ל הצביע עם שתי אצבעות מכוונות מול עיניו של השודד, שקשר אותו חזק.

 

גם אחרי מקרה השוד אבי המשיך לנסוע ולנדוד למרחקים. הוא נסע מספר פעמים להודו ולפקיסטאן, לרוסיה, לאיראן והגיע אף למצרים ולארץ ישראל. תמיד סיפר סיפורי מסעות על יהודים שפגש באיראן, על ההפגנות ברוסיה בתקופת המהפכות הקומוניסטיות ועל החיים השוקקים והססגוניים בהודו.

 

במיוחד עניינו אותי הסיפורים שלו על ארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי. אבי שהיה תייר בארץ, ביקר גם בכותל בתור יהודי, ביקור שהעניק לו את התואר חאג'י. הוא ישב על כסא ליד הכותל וראה יהודי זקן, שבקושי יכול לעמוד. בתור בחור צעיר לא הרגיש בנוח לשבת על כסא בנחת כאשר הזקן עומד. קם ממקומו וכיבד את הזקן לשבת על הכסא. בא שוטר בריטי ולקח את הכסא. הוא הסביר לאבי שבתור תייר מרשים לו לשבת על הכסא, אבל לאחרים אסור, ולכן אסור לו להעביר את הכסא לאדם אחר.

 

סיפור אחר מתקשר עם ריב הלשונות. באותה תקופה כל אחד דיבר בשפה אחרת. הוא וחברו טיילו בשבת בשכונה הירושלמית היפה, שכונת הבוכרים, וכמובן, דברו ביניהם בפרסית. יצאה נערה מפתח אחת החצרות ואמרה: "אלה מדברים בלשון כלבים!" אבי ז"ל קיבל את ההערה בהבנה, כי הרי העברית היא לשון הקודש וצריך להרגיל בה את לשוננו.

 

גם על הרב קוק זצ"ל סיפר לנו, כי זכה לשמוע קידוש בבית הרב בכמה שבתות וחגים.

והנה עוד שני סיפורים קטנים שמתקשרים לחג הפסח: הוא ראה יהודי קונה קוביות סוכר (קנד) עם חותמת "כשר לפסח". הדבר היה לפלא בעיניו. חשב שיש קנד, שהכשירו אותו מלכתחילה לפסח וזה היה בניגוד גמור למנהג היהודים בהראת שלא אוכלים בכלל ממתקים בפסח. ביקש מהמוכר שייתן לו קנד כשר לפסח. המוכר הביא לו חפיסת קנד בדיוק כמו זו שמכר לקונה שלפניו, אבל בלי חותמת הכשרות לפסח. אבי אמר שהוא רוצה קנד כשר לפסח. מיד המוכר הטביע חותמת "כשר לפסח" על החפיסה. את הסיפור הזה תמיד סיפר בתמיהה איך בארץ ישראל "הפכו" בין רגע את הקנד בלי עמל וטורח לכשר לפסח.

 

בסיפורו השני יש חוכמה של אנשי מסעות: בערב פסח הוא וחברו היו בארץ ישראל ולא היה להם עם מי לחגוג את ליל הסדר. עקבו אחרי אנשים לראות מי קונה חסה (מרור) וכך יכלו לנחש מי יהודי וליצור איתו קשר.

באחד המסעות שלו ברוסיה קרתה לאבי ז"ל תאונת רכבת ושתי רגליו נגדעו. במשך כשנה היה מאושפז בבית חולים במוסקבה. מאחר והיה מקפיד מאד בקיום מצוות לא טעם מהאוכל המבושל שהגישו לו בבית החולים ואכל רק לחם וביצים, פירות וירקות חיים. הוא המשיך למרות לעגם של קומוניסטים, כופרי דת,להתפלל ולהניח תפילין. הוא חזר להראת כשהוא הולך על פרוטזות לרגליו ומקל הליכה בכל יד.

 

תקופה קצרה אחרי שחזר אבי להראת מרוסיה, עלו הוריו ארצה. סבי בנימין כהן ז"ל, היה אדם זריז במצוות, כך זכה גם לקיים את מצוות העלייה לארץ ישראל והגיע לארץ בשנת 1937 (כעשור לפני קום המדינה). יחד עם הסבא והסבתא עלה גם אחי יהודה הי"ד, כשהוא בן תשע בלבד. אמי ז"ל הייתה מספרת בכאב, כמה ניסתה למנוע מאבי ז"ל שלא לשלוח את אחי יהודה לארץ ישראל בלי הורים, ולא הצליחה לשכנע אותו. אהבת ארץ ישראל הייתה גדולה מאד בקרב יהודי אפגאניסטאן. יהודים היו מוכנים להפרד מילדיהם ולשלוח אותם לארץ ישראל להתיישב בה עד שגם ההורים יעלו ארצה.

 

אחי יהודה הי"ד היה ילד פיקח ועצמאי מאד, ולכן אבי סמך עליו שיוכל להסתדר בכוחות עצמו גם בלי הורים. במקביל אבי תכנן לעלות ארצה אחרי הוריו וקיווה שבינתיים אחינו יהודה הי"ד ילמד עברית ויכיר את הארץ ויהיה לו למשענת אחרי עלייתו ארצה. יחד עם הוריו, אבי שלח כמעט את כל רכושו לארץ ישראל לצורך קניית חצר בשכונת הבוכרים, דוגמת החצרות שראה בתור תייר כאשר ביקר בארץ.

 

רצה הגורל ומשפחתנו התעכבה בהראת עוד שנים רבות, כמאמר הפתגם "חָאקֶה הַרָאת דוֹמַן גִירִי דָארֶה" (תרגום: אדמת הראת אוחזת את האדם בבגדו ולא מניחה לו לעזוב). בינתיים נולדנו בהראת אחותי הגדולה, תמר, אני (זלפה) ואחותי הצעירה, דינה. 

 

אבי ז"ל היה אדם פעיל מאד ומעורה בחיים החברתיים, למרות נכותו. היה מראשי הקהילה ורבים פנו אליו לבקש עצה. אבי הנהיג לימודי קרוא וכתוב גם לבנות. בתחילה, הגיעו כמה בנות ולאחר זמן קצר שלחו כל המשפחות את בנותיהן הקטנות ללמוד. רבים התייעצו עמו בענייני נסיעות בגלל ניסיונו הרב. היו מקרים שיהודים נעזרו באבי שילווה אותם לבית משפט, כדי לדבר בשבילם עם השופט. במקרים של סכסוכים בין יהודים (בעיקר בענייני כספים בין שותפים) היו פונים לאבי לפתרון. אבי לא נטל שכר על טרחתו. עשה את מלאכתו לשם מצווה, כדי שיהודים לא יזדקקו לערכאות של גויים.

 

כאשר אבי היה נער צעיר, עקב אחרי דיון בין שותפים, שעיינו בפנקס החשבונות ולא ידעו מה פשר שתי אותיות שכתובות מעל סכום כסף באחד מדפי הפנקס. אחד טען שכסף זה מגיע לו בלבד והיתר טענו שגם כסף זה צריך להתחלק בין כולם. לאבי באה הברקה ואמר ששתי האותיות הן ראשי תיבות שמו של פלוני אלמוני. ואז נפל האסימון והבעיה באה על פתרונה. אני זוכרת את להט הויכוחים שהיו בין אנשים שבאו לביתנו להתדיין. הצעקות קצת הפחידו אותי בתור ילדה קטנה.

 

ילד יהודי שהתייתם מאביו, הפך לרגזן והיה מאיים על ילדים אחרים בבית המדרש שיעקור להם עין באולר הקטן שבידו. הוריהם של הילדים לא רצו לפגוע ביתום. פנו לאבי ז"ל בבקשה להשפיע על הילד שלא יבצע, חלילה, את האיום ולא יטיל מום בילד אחר.

אבי אמר לילד היתום: "אני רוצה לקנות ממך את האולר, אשלם לך מחיר טוב". קנה ממנו את האולר ולימד את הילד לקנות בכסף זה דברי סדקית ולמכור בחצרות היהודים ולהרוויח כסף עד שיהיה ממש סוחר.

 

לקראת חג הסוכות אבי ז"ל היה מזמין משלוח של אתרוגים מארץ ישראל שיספיקו לכל המשפחות היהודיות בהראת. כיומיים לפני החג, אחר תפילת שחרית, היו מתאספים בביתנו נציג מכל משפחה כדי לקבל אתרוג. אחרי שאבי ז"ל בחר אתרוג למשפחתנו, היה כל היתר מוגרל בין המשפחות היהודיות כדי שלא תהיה אפליה, שאחד יקבל אתרוג מהודר ואחר יקבל אתרוג פחות מהודר.

 

צרכי הקהילה דרשו מידי פעם לערוך ישיבות, מה שנקרא בפינו "חברה". זכור לי ערב חורפי אחד שאמי ז"ל אמרה: "הערב אבא יחזור מאוחר מבית הכנסת, לא לדאוג לו, הערב יושבים "חברה". כאשר דנו ב"חברה" על מתן תרומות לעניים, אבא היה נותן ביד נדיבה ומשדל גם את האחרים לתת יותר. אחת הבעיות שהציקה מאוד לקהילה היהודית בהראת הייתה מכירת עראק לגויים. מספר קטן מאוד של משפחות יהודיות, שהתפרנסו בדוחק, היו מוכרות עראק לגויים (בעיקר שיעים), ששתו את המשקה בסתר, מאחר וחוקי האיסלם אוסרים על שתיית משקאות משכרים. היו מקרים בין הגויים שנודע על בן משפחה צעיר שהולך אצל היהודים ושותה עראק. דינו של הצעיר היה מוות ובני משפחתו היו הורגים אותו. היהודים חששו במקרה כזה מסערת רגשי נקמה של קרובי משפחתו ולכן הקהילה היהודית דאגה להטיל איסור על מכירת עראק. בקשו מאבי, שהיה אדם מבוגר וגם כהן וחאג'י מכובד להטיל את האיסור בקול רם ליד ארון הקודש בבית הכנסת. באה אליו אלמנה יהודיה והתחננה שיותר לה למכור עראק כדי להתפרנס. אבי הסביר לה שמדובר על איסור מכירה לגוי ולא ליהודים. וכאשר יחסר עראק ליהודים יבואו לקנות ממנה. ובנוסף, הקהילה היהודית תתמוך בה כספית על מנת שתוכל להתקיים בכבוד.

 

שמו של אבי ז"ל נודע גם בין הגויים. כאלה שסחרו עמו והכירוהו כאדם אמיץ שאומר את האמת בלא משוא פנים, פנו אליו שיפתור סכסוכים בין איש לרעהו. זכור לי סיפור קלאסי של חלוקת ירושה בין אח ואחות מוסלמים, שלא הסתדרו ביניהם ובקשו מאבי שיחלק להם את הרכוש. האחות סברה שחלוקה שווה של המיטלטלין בין שניים זה לחתוך כל חפץ לשני חלקים שווים וכך היא הביאה מספריים ודרשה לגזור כל שטיח לשני חלקים שווים. היא לא נתנה את דעתה על כך שהשטיחים יאבדו את ערכם. אחרי הרבה הסברים של אבי, הירושה חולקה, סוף סוף, לשתי קבוצות שוות ערך והוגרלה בין היורשים. לאבי ז"ל היו הרבה מכרים גויים, הן מהראת עצמה והן מעיירות ומכפרים. בכל חג היו מבקרים בביתנו בנוסף על היהודים גם כמאה אורחים גויים ואמי ז"ל הייתה נושאת בטורח הכנת הכיבודים לכל קבוצת מבקרים.

 

בנו של מכר מוסלמי נעלם מביתו והוא פנה לאבי בעיניים דומעות ואמר: "חאג'י אק'אג'אן, אני נותן בך אמון שאתה אומר את האמת ולכן אני שואל אותך: האם זה נכון שיהודים שוחטים ילד מוסלמי ומדמו אופים מצות?"

 אבי הרגיע אותו שכל המיתוס הזה מצוץ מן האצבע ושאל אותו שאלות על בנו: אם הוא בסדר בשכלו, אם הוא רגיל ללכת למקומות מסוימים, אם יש חברים שהוא מבקר אצלם. התברר שמדובר בנער רפה שכל, שנהג מדי פעם לשוטט ברחובות. כעבור זמן מה מצאו אותו חי ושלם כשהוא משרת בביתו של מוסלמי אחר.

 

 

בשנת תשי"ט עלינו ארצה, הורי ז"ל ואנחנו שלוש הבנות. יחד איתנו עלו גם אחי אברהם ומשפחתו.  

אבי ז"ל היה אדם נמרץ מאד וקיווה למצוא עבודה. מאחר והיה נכה ברגליו נשאר מובטל. האבטלה הציקה לו מאד, יותר מכל הציק לו ולאמי ולכולנו האובדן של אחי יהודה הי"ד. אנו האחיות לא זכינו לראות אותו אפילו פעם אחת, כי הוא עלה ארצה לפני שאנחנו נולדנו בהראת.

ספר תורה, שנכתב לזכרו בהראת הועלה ארצה יחד איתנו והוכנס, זמן קצר אחרי עלותנו ארצה, לבית כנסת של העדה "ישועה ורחמים" ברחוב רייכמן בשכונת בית ישראל. זכורה לי דמות אמי ז"ל שבמר לבה הייתה בוכה ומדקלמת לעצמה קינות בפרסית בניגון עצוב.

חלק מהדקלומים העלינו על הכתב עם תרגום לעברית. 

 להלן שיר קינה ששרה אמי: