בן ציון יהושע רז
בן-ציון (דוד) יהושע (רז)
BENZION D. YEHOSHUA
הסופר והחוקר בן-ציון יהושע-רז הוציא לאור את הכרך השני של "ריח של לחם חם". בספר שלושה שערים,שער ראשון על יהודי אפגניסטן, שער שני על יהודי בוכרה, מרכז אסיה וארץ ישראל, והשער השלישי הוא בנושא ספרות - מחקר וביקורת.
הספר מונגש להלן במתכונת דיגיטלית, ללא תשלום.
לקריאת הספר לחצו על הקישור:
https://online.fliphtml5.com/cwxfs/dpfj/
ערב עיון על יצירתו המחקרית והספרותית של בן-ציון יהושע
במכון בן-צבי 4.2.2020
מדבריו של בן-ציון יהושע-רז במהלך הערב:
ימי המאורעות. יהודים נורו למוות בחוצות ירושלים. אמי בחודש התשיעי להריונה עליי חששה שאחי הגדול ששיחק סטנגה על הכביש ייפגע מכדור תועה. מי שנפגעה הייתה זאת אמי שכדור רגל במרוצתו פגע בבטנה והיה חשש לגורל הוולד. רבקהלה המיילדת ממאה שערים באה ליילד את אימא והנה אסון ושבר: נולד תינוק עם שני ראשים. השמועה עברה בשכונה ובירושלים כמו אש בשדה קוצים. נולד ילד בשכונת הבוכרים עם שני ראשים – מספרים שבברית הגיעו מכל ירושלים לבית הכנסת בבא תמא בשכונת הבוכרים לראות את התינוק בעל שני הראשים. הבריות כבר שמעו על עֶגלה עם שני ראשים, על גדי עם שני ראשים, אבל על תינוק עם שני ראשים עוד לא שמעו ולא ראו – היה ברור: זהו אות לימות המשיח. חלפו כמה שבועות, הנפיחות ירדה ומה שברור לכולנו: משיח לא בא, משיח גם לא צלצל...
כעבור שנים הלכתי לבדוק בעיתונים, מה נכתב ממש ביום הולדתי, בעיצומן של מאורעות הדמים ומה אני מגלה לשמחתי? – במוסף הספרותי של 'דבר – עיתון פועלי ארץ ישראל' – התפרסם 'שיר ערש לילד במלחמה' מאת שאול טשרניחובסקי – לחן: מרק לברי:
יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן!
חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתַּן,
יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,
בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
הייתה לי תחושה שאני הוא הילד שנולד באותו יום, שאליו התכוון שאול טשרניחובסקי.
בהיותי ילד של ברירת מחדל שבא לעולם בעקבות ילד שמת מדפטריה, זכיתי לכל הפינוקים האפשריים וגידלו לי לתפארת - תלתלים של שירלי טמפל, או כפי שקראו לתלתלים אז 'בקבוקים'. בגיל 3 נלקחתי בעל כורחי למירון לטקס ה'חלקה'. זכורה לי דמותו של ענק - רבי מגודל זקן שהתקרב אליי עם מספרי גז גדולים ומבלי שהספיק לומר "הללויה" כבר הייתי בלי התלתלים החמודים שלי ונותרתי עם שדה שלף על ראשי ובצדעיים נותרו שני גושי שיער מכוערים, בבחינת לקט, שכחה ופאה.
נולדתי ערב חג השבועות [ה' בסיון תרצ"ו - 26.5.1936 - ימי המאורעות]. מעולם לא חשו הוריי ומשפחתי, שאהבו אותי ופינקו אותי, שהם צריכים לחגוג לי יום הולדת. בחג השבועות ממילא כל השבט התארח אצלנו - אחות אחת עם 10 ילדים ואחות אחרת עם 7 וכמובן עוד נספחים. לנו הילדים זרקו מזרן על הארץ ואימי קנתה סוכריות מחליפות צבעים שצובעות את כל הפה במגוון של צבעים. ילדים של המשפחה ליקקו את השפתיים המתוקות ושרו 'היום יום הולדת לדוד בנצי'. אני הייתי בן 6 וכמה מהם היו בני 12. הייתי דוד צעיר מהדודנים.
'חגיגת' בר מצווה שלי הייתה טראומטית. היא התקיימה ביום שישי לפני כניסת השבת בבית כנסת 'מוסיוף' בשכונת הבוכרים. חילקו לימונדה בטעם פטל ו'לקח'. אני דרשתי בעל-פה שתי מחברות שלא הבנתי במה מדובר ומי נגד מי. היינו עניים מרודים לאחר פציעתו הקשה של אבי בהפגזות על ירושלים. התפילין שלי היו משוחזרות ו'היד' ו'הראש' לא תאמו. הלבישו אותי חליפה ישנה של אחד הדודים, שהייתה גדולה עליי בכמה מספרים והמכנסיים נשלפו מהנעל. רק הטלית הייתה חדשה מבד דמוי משי. לזכות הוריי יאמר שהם תיעדו את בר המצווה שלי בתמונה יפה בסטודיו של אדון קובץ' [התמונה מצורפת] ששכן מעל מטחנת הקפה של בשקביץ בכיכר השבת, בכניסה לשכונת אבן יהושע. כשהרווחתי את לחמי הלכתי למאה שערים וקניתי זוג חדש של תפילין וציצית צמר חדשה. כך גאלתי את עצמי מיסוריי.
בתלמוד תורה בני ציון בשכונת הבוכרים, שהיה מעל השוק ההומה, הייתי ילד חולמני ומשועמם. ישבתי בספסל האחורי והייתי בוחן את קורי העכביש בפינות התקרה. צדתי זבוב טורדני, קשרתי חוט תפירה לרגליו של זבוב ובעיני רוחי ראיתי בו מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף. בעודי הוזה ומנותק לחלוטין מהמתרחש בכיתה, נפתחה הדלת וכמדי כל ראש חודש נכנס במלוא הדרו וזקנו הלבן הרב משה פורוש, העומד בראש אגודת ישראל היה אחראי על תלמודי התורה שבהם למדו בני עדות המזרח. הוא בחן את התלמידים כדי להצדיק את המשכורת הדלה שקיבל המלמד הספרדי.
כיסיו של הרב פורוש היו מלאים במטבעות קטנים שאותם העניק לתלמידים מצטיינים. התלמידים קיפצו כתיישים והתחננו: אדוני, אני יודע... ומי שתשובתו נמצאה נכונה קיבל מיל או שניים.
רק הילד החולמני המשיך לחלום ולצפות בעכבישים ולנהל מרכבות פרעה וחילו. הרב פורוש דפק לפתע על הקתדרה ואמר בקול שזעזע את אמות הסיפים: 'אתה הילד היושב בספסל האחורי, גש נא הלום' וזה לא היה חלום. הרגשתי שליבי מת בקרבי, נוזל מסוים הילך בין ארכובות רגליי כמי השילוח ההולכים לאט. קמתי בצעדים כבדים וניגשתי ללוח, רועד כעלה נידף. נדמה לי שגם המורה חכם יעקב היה חיוור כסיד מחשש שיתגלה תלמיד שהוא בור ועם הארץ, בושות שאין עליהן כפרה ומשרתו של המלמד חכם יעקב תילקח ממנו. הרב פורוש פתח ושאל: נער אל תחת ואל תרעד, אמור לי במטותא: איזו מסכת אתם לומדים בגמרא? תחילה גמגמתי ומיד התעשתי: "אדוני, אנחנו לומדים בבא מציעא מסכת שניים אוחזין" ודקלמתי בקול צלול:
שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקויג. זה אומר כולה שלי יד וזה אומר חציה שלי, האומר כולה שלי, ישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקיםטו, והאומר חציה שלי, ישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.
ואני ממשיך ומצטט מפירוש רש"י: דווקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כוח בה יותר מזה שאילו הייתה ביד אחד לבדו וגו'... ואני מצטט מפירוש הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא ומפרשים אחרים שנשכחו ממני. דממת מוות נפלה על הכיתה. השלומיאל של הכיתה, הפוסטמה גרנדה, פתח סוף סוף את פיו. הרב פורוש הנרעש הוציא מכיס מעילו לא מיל ולא שני מיל, לא חצי גרוש ולא גרוש. הוא הוציא מטבע מבהיק של שילינג עשוי כסף טהור, סכום עצום באותם ימים, והגיש לי תוך ליטוף ראשי הקטן: 'יישר כוח אברך של משי'.
שהשמש מורי יחיא צלצל בפעמון שכמותו היו רק למוכר הקרח ולמוכר הנפט. בעוד אני שמח על הפרס שנפל בחלקי, בוצע שוד לאור היום: אחד מילדי בית היתומים בלומנטל שלמדו אתנו בכיתה משך מידי את השילינג ופרץ החוצה כשמאחוריו שובל של יתומים. הם הסתערו על חנות הממתקים של אדון סחלב, הלא הוא יעקב הללי, וקנו לעצמם: לדר, במבליק, טופי םירות ועונג ילדים, אבקת חומוס מתוקה, ובובות שוקולד של בן, כי בבן יש יותר שוקולד, ואני רואה ועיניי כלות. גם אלוהי העכבישים לא עזר לי. מרכבות פרעה וחילו לא באו לעזרתי. אפילו פירור אחד לא הגיע לפי, אבל מעמדי השתפר ללא הכר ומשוטה הכפר הפכתי לחביבו של המורה חכם יעקב ולקנאתם של תלמידים. שנים כאבתי את הגזל שנגזלתי אולם כשבגרתי שמחתי כל כך, שבזכותי נהנו היתומים מממתקים שלא היו להם.
מדי שבת כשההורים ישנו שנ"ץ, וסיבותיהם עמם, הלכתי לבית-הכנסת האפגני 'ישועה ורחמים' בבית ישראל לשורר תהילים ובתמורה קיבלנו ממתקים ותלוש. חמישים תלושים לאורך חמישים שבתות של חורף ירושלמי וחמסין של קיץ, זיכו אותנו במתנה. שמח וטוב לב הלכתי לחנות הילקוטים ומזוודות הקרטון של גבאי בית הכנסת אבא גול כדי לגבות את המתנה. נתתי לו בדחילו ורחימו את 50 התלושים. הוא ירק על קצות האצבעות שלו ומנה אותם אחד אחד, כמונה לירות שטרלינג, וכתב לי הקדשה באותיות רש"י בראש מחזור 'שלוש רגלים' קטן וזה לשון ההקדשה: 'לבחור הנחמד בן-ציון בתנאי שיתנהג בטובה'. שנים לאחר מכן המשכתי להתנהג יפה מחשש שאבא גול, גבאי בית הכנסת יבוא לביתי, יתפרץ לביתי, יאשים אותי בהתנהגות בזויה, וייקח ממני את המחזור, שאותו קיבלתי ב50 שבתות של לימוד תהילים.
אבא היה מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים. מדי שבת בין מנחה לתפילת מעריב של מוצאי שבת, אבא עמד על מדרגת אבן גבוהה מול בית הכנסת בבא תמא וסיפר סיפור בהמשכים, המשך משבוע קודם. כמאה מתושבי השכונה שוויתרו על תה וביסקוויטים חינם בדרשות השבת בבית הכנסת והעדיפו לשמוע סיפור בהמשכים, כי אבא היה מממציאי אופרות הסבון. סיפוריו דמו לעץ עבות עם שרשים, גזע ושלוחות של בדים, ענפים, ציצים ופרחים. בסיפוריו שולבו משלים ופתגמים, מאורעות השעה ודוגמאות מהחיים. במהלך הסיפור הוא גם נתן מענה לשאלות מאזיניו. מאזיניו פצחו גרעיני אבטיח וצחקו או בכו לפי התפתחות העלילה. כשהערב ירד והסיפור הגיע לשיאו, אבא הכריז: "קהל יקר, שעת מעריב של מוצאי שבת הגיעה... נתראה באותו מקום ובאותה שעה כמדי שבוע". המאזינים התחננו: 'מולא רפאל, רק תאמר מה עלה בגורלם של גיבורי הסיפור והוא מחייך מאוזן לאוזן ואומר: 'ההמשך בשבוע הבא'. אודה ואתוודה, באותם ימים חשבתי שאבא שלי עושה לי בושות עם תיאטרון הרחוב שלו. ברחתי ת"ק פרסות מזרחה, מערבה, צפונה ונגבה ובלבד שלא יזהו אותי כבנו של מספר הסיפורים.
בפרוץ מלחמת העצמאות, אבא הלך למאפיית ברמן במאה שערים כדי להביא למכולת שלו כיכרות לחם שחור שניתנו בקיצוב (170 גרם לנפש ליום). נשים עמדו בתור בפתח החנות כי הגברים היו מגויסים או עבדו בביצורים. הלקוחות ביקשו: "מולא רפאל, תרשום ואחרי המלחמה בעזרת השם ובלי נדר נשלם". תוך כדי כך, פגז נפל בפתח החנות והרג כמה מהנשים. אבא נפצע קשה ולאחר זמן מת מפצעיו. בני השכונה באו בהמוניהם לנחם אותנו וכל אחד אמר לי: "תראה מי היה אבא שלך... בוא תשמע סיפור ששמעתי מפי אבא שלך". בתוך השבעה נטלתי מחברת וישבתי לכתוב מפי מאזיניו את הסיפורים של אבא. אבא היה טרובדור שידע לתרגם מוטיבים של גויים והוסיף גם משהו מהמטען האישי שלו. זאת הייתה ההתחלה. כך הוצאתי את הקבצים: 'צוואת אב' ו'תפוח מעץ הדעת'. דרך סיפוריו של אבא למדתי להכיר את אבי והתחלתי לגלות עניין בשורשים שלי והתחלתי ללמוד את הנושא. למרבה הפלא, בניגוד למקובל, אבא מעולם לא היכה אותנו אלא סיפר סיפור עם מוסר השכל ולקח לכל החיים. מי יודע אולי הסיפורים של אבא הדביקו בי את חיידק היצירה והעשירו לי את הדמיון.
פציעתו הקשה של אבא, שידע בעברו ימים של עלילות גבורה כמורה דרך לעולי רגל שהגיעו לזיאהרה כדי להשתטח על קברי קדושים והוא הוביל אותם על סוסים ופרדות, ועכשיו הוא היה שבר כלי. חיי השתנו ללא הכר. בגיל 12 עברנו לתל-אביב לשנה. שם יצאתי ממעגל הלימודים למעגל העבודה. עבדתי אצל כל המרבה במחיר – עבדתי בבית חרושת למשחת נעליים נוגה שהזכיר לי לימים את מפעל הטבק של 'כרמן' לביזה. עבדתי בצורפות ומהר מאוד עברתי לעבור במפעל למקררי קרח. אני הילד המפונק פרנסתי את הוריי. בדומה לנוער השכונות הדרומיות בתל-אביב התחלתי לעשן ולראות במוצאי שבת סרט טורקי או הודי בקולנוע זוהר. אמי קססה ציפורניים למראה הילד שלה שאיבד את תום ילדותו ודרשה שנחזור מיד לירושלים לפני שאהיה עם הארץ ופושטק. "גם אם נאלץ לחזר על הפתחים, אתה תלך ללמוד ויהי מה". סירבתי בכל תוקף. להגנתי טענתי שהפסדתי שנת לימודים ואיבדתי את ילדותי ואני לא מוכן ללמוד עם תינוקות שעוד מוצצים אצבע ואני מוצץ סיגריה. ביום פתיחת שנת הלימודים אמי ישבה על המדרגה ה-22 בחצר מוסיוף בשכונת הבוכרים והתחילה לבכות. "בנצי, שתדע לך, אם לא תלך ללמוד, אני אשב כאן ואבכה עד שייגמרו לי כל הדמעות. אם אתה רוצה אימא בלי דמעות אז אל תלך ללמוד". לא העליתי על דעתי אז שיכולה להיות אימא בעולם בלי דמעות ו...הלכתי ללמוד בתלמוד תורה מגן דוד ברחוב דוד ילין, שהיה בית ספר מתקדם מאוד ובין מוריו היה גם שמואל ספראי שלימים היה פרופסור וזכה בפרס ישראל. אפילו למדנו מקצועות ליבה חשבון, אנגלית ומוסיקה בהדרכת ד"ר צבי טלמון-מונזון מלחין ומנצח בהיכל שלמה. בזכות דמעותיה של אימא חזרתי לספסל הלימודים. הלכתי ללמוד ועד היום הזה לא חולף יום שאינני לומד, כי תלמיד חכם הוא מי שכל ימיו הוא גם תלמיד.
המשכתי לעזור בפרנסת ההורים. לפני עלות השחר חילקתי ברחביה את עיתוני הבוקר והייתי טרף לכלבי רחוב, משם הלכתי ללמוד ואחר הצהריים חילקתי את עיתון 'הדור' של מפא"י, לאחר מכן הלכתי לספריית בני ברית וישבתי על גרם המדרגות שלא הובילו לשום מקום, מעין סולם יעקב, וקראתי ספרים למורת רוחה של הספרנית שסירבה להחליף לי ספרים בקצב הקריאה שלי. ד"ר מרדכי רבינזון, חוקר ומבקר ספרות, שצפה מהחלון וראה את אהבתי לספר, נזף בספרנית ומאז הייתי כעש במדף הספרים ומבלי לדלג קראתי ספר אחר ספר והמשכתי בבית לאור עששית נפט שבקושי הפיצה אור. מבלי משים אימצתי לי את שפת הספרים שקראתי ופעם המורה שלי העליב אותי בפני כל הכיתה בטענה שאת החיבורים שלי אני מעתיק מעיתונים. ממש באותו זמן סיפורים ורשימות שלי ראו אור בעיתוני ילדים ונוער.
עם השחרור שלי מצה"ל שלחתי סיפורים שלי למוסף 'הארץ' שנערך אז על-ידי ד"ר יעקב הורביץ ולשמחתי הוא פרסם את סיפוריי. בימי שישי שבהם פורסם סיפור שלי קניתי בכל הקיוסקים את כל גיליונות 'הארץ'. יום שישי אחד אני פוגש באוטובוס בקו 18 את המורה שלא האמין וחשב שאני מעתיק מעיתונים והגשתי לו את העיתון שבו פורסם סיפור שלי. הזכרתי לו מעשה שהיה כך היה והוא טען שיש לי זיכרון חלש וזה לא יכול להיות.
בתום בית ספר עממי, התקבלתי כנער שליח בהוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית, ולימים הנער השליח היה למנכ"ל הוצאת מאגנס שזכה להוציא לאור בהוצאת מאגנס כאלף ספרי מדע ועיון בשבע שפות ועשה שותפויות מו"ליות עם הרווארד, אוקספורד, פרינסטון, בריל בליידן ועוד ועוד.
בבקרים הייתי נער אופניים וכנער שליח זכיתי לפגוש פנים אל פנים את גדולי הדור: ש"י עגנון (ששאל אותי על משפחתי), פרופ' יוסף קלוזנר, פרופ' מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, פרופ' לאון רות, פרופ' שמחה אסף ועוד רבים וטובים. בערבים למדתי בתיכון 'דעת', שבו למדו נערים עובדים. אני חייב תודה לאליעזר שמואלי, המנכ"ל המיתולוגי של משרד החינוך, שהסדיר לי מלגת לימודים אצל המצנט אליהו אלישר. וראה זה פלא: באותה כיתה ממש למדו בני שכונות, בני עניים במושגים של ימינו, שעבדו בבוקר ולמדו בערב. הנה כמה מהם שהיו לסופרים: דן בניה סרי, אלי עמיר, אורציון ישי, בן-ציון יהושע והשופט מרדכי כליף. על זה בדיוק נאמר במסכת נדרים: 'היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה'. בעיתון הגימנסיה 'דעתון' דן בניה סרי פרסם פואמה בעקבות ביאליק ואני פרסמתי סיפור קצר. עם שובי מצה"ל סיפורים שלי ראו אור במוסף הספרותי של הארץ שבעריכת ד"ר יעקב הורביץ.
באוניברסיטה העברית שבה למדתי ביקשתי לכתוב עבודה על יהודי אפגניסטן. המרצה המכובד דחה אותי ואמר: "תרד מהעניין הזה. אין חומר על יהודי אפגניסטן. קח תעודה מאיטליה בימי הביניים ותכתוב עליה." לא הבנתי למה אני צריך לכתוב על איטליה ולא על קהילת המוצא שלי. הצעתי לו: "מה דעתך שאכתוב על רב סעדיה גאון?" אמר: "מצוין, על מה?" אמרתי: "אכתוב על הפולמוס שלו עם חיווי הבלכי – שנחשב למבקר המקרא ולכופר משום ששאל שאלות (מסאיל) כמו למשל: "כשאלוהים שואל את אדם 'איכה?' – האם אלוהים היודע הכול, אינו יודע איפה נמצא אדם?" וכך שאל חיווי את כל שאלותיו הביקורתיות בהשפעת המותעזילה שטענה שהקוראן הוא לא תורה משמים. אני שאלתי את עצמי: מי זה חיווי הבלכי? האם באמת נולד בבלך שבאפגניסטן? מי היו יהודי אפגניסטן במאה התשיעית?. כך התחלתי את מחקריי. עבודה סמינריונית, שהלכה והתרחבה לספרי רב-היקף 'מנדחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד באיראן', שיצא בהוצאת מוסד ביאליק. שמו של הספר אינו מקרי. ביקשתי להנציח איש יקר, שאנו נמצאים היום באכסניה שלו, יצחק בן-צבי, שבניגוד לאווירה ששררה, הוא היה בין הבודדים שיצאו לעזרתם של יהודי המזרח והיה מחלוצי החוקרים והמתעדים בספרו 'נדחי ישראל'.
ירושלים מככבת בכל יצירותיי. נפשי קשורה בעיר הזאת. מהי ירושלים של מעלה וירושלים של מטה?
לספרי הראשון קראתי 'עיר באופק' ולא בכדי. ירושלים לדידי מתנשאת בין ארץ ושמים. האופק שלה הוא אופק מיסטי וירטואלי. מכל צד שנגיע לירושלים נראה אותה תלויה באופק. אנו נוסעים אל האופק הזה והאופק מתרחק מאתנו. אנו מנסים להגיע אליו עד מגע יד אך אין אנו משיגים אותו לעולם. לא ביקרתי את ירושלים כעיר. אבות אבותיי חיו בה וחלמו עליה ואני ממשיך אותה שושלת. ירושלים בעיניי היא מקדש מלך, ובהיותה כזאת היא לא שפיטה ולא ניתנת לביקורת על-ידי בית דין צדק של בשר ודם. זאת ירושלים של מעלה. ירושלים של מטה היא עיר ככל הערים בעולם שבה חיים בני אדם מכל זן ומין. אני אוהב לחזור בממד הזמן אל העבר. פעם כשהלכתי במשולש הירושלמי אמרתי שלום לכל עובר ושב. כיום המינוס הוא בחשבון עובר ושב.
הערב הזה עומד בסימן של 'סופרים מן המזרח'. חבר שהוא סופר ידוע אמר לי לא מכבר: "אני סופר ישראלי וכך אני רוצה שיתייחסו אליי".
כל דמות המככבת בספריי, אינה תיאור של אדם מסוים שאני יכול להצביע עליו ברחוב אלא הוא סך כל הדמויות שלמדתי להכיר בחיי. ב'אשתו השנואה' של בורלא היו שזיהו ברחוב את דמויותיו.
אם הייתי מחלק את יצירתי לפי קריטריונים גיאוגרפיים ומשפחתיים הייתי מעניק את ירושלים שלי, לאמי המיסטיקנית, בכורה יוכבד, ששורשיה הספרדיים הקדומים הם בירושלים במשפחת אלקלעי. דמות האישה הספרדית והמזרחית שואבת מן הסתם מדמותה של אמי. יש בה קורטוב מדמותה של אמי אבל בעיקרה היא סך הכול של אימהות שפגשתי בחיי. דמות האישה המזרחית תמיד ריתקה אותי. זו אישה העושה למען ביתה ומשפחתה ולא תמיד זוכה לתגמול שהיא ראויה לו. אינני עושה אידיאליזציה מאף דמות. אין בני אדם רעים עד הסוף או טובים עד הסוף. לכולנו חולשות אנוש. לכולנו רגעי חסד וגם רגעי אימה. דמות האם אצלי אינה דמות של קדושה. יש גם את השריטות שלה. באֵם כמו בדמויות אחרות יש צדדים אנושיים חיוביים אך יש בהן גם חולשות אנוש. ההתעסקות בירושלים של אמי מובנית באישיות שלי. בירושלם אני חי ועל ירושלים אני כותב.
את מחקריי ואת סיפוריי על דרך המשי הקדשתי לאבי רפאל, שנולד יתום לאחר שאביו הסוחר שנדד על חמורו מכפר לכפר באפגניסטן נרצח על-ידי שודדי דרכים. בילדותו חמק אבי מעיר הולדתו והגיע לאחר מסע ארוך בן שנתיים בשיירת גמלים וסוסים לירושלים שעליה שמע ב'מדרש'. אבא נעשה ממורי הדרך הראשונים בארץ ישראל המנדטורית, שהוביל עולי רגל על סוסים ופרדות ל'זיאהרה' בערי הקודש. בשונה ממני, אבא היה רקדן וזמר ושימח חתנים וכלות. היכרות עם עולמו של אבי ועם שורשיו חייבו אותי לימוד מעמיק כולל לימוד אקדמי, לימוד שפות, היסטוריה ואתנוגרפיה. הלכתי בעקבות השורשים שלי וחקרתי את מחוזותיו של אבי באיראן, ב-אפגניסטן ובערי בוכרה. הקדשתי הרבה שנים לאיסוף ולמחקר ופרסמתי ספרים ומאמרים העוסקים בקהילות הללו ובראשם ספריי "מנדחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד באיראן", שיצא לאור במוסד ביאליק ו"מאחורי מסך המשי – עמים ויהודים במרחב האיראני" בהוצאת כרמל וחלקי ספר בוכרה ואפגניסטן במכון בן-צבי. הלימוד של האזורים האלה לא היה תיאורטי בלבד. גויסתי על ידי המדינה ויצאתי לחלץ תחת אש יהודים במצוקה במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר. במשך כמה שנים הקמתי מרכזי חינוך ותרבות שבהם הנחלנו לאלפי עולים פוטנציאלים את הלשון העברית ואת תרבות ישראל. בהמשך יצאתי גם בשליחות הספרייה הלאומית לפעולת הצלה של אוצרות התרבות והרוח של יהודי בוכרה שאותם העלינו לארץ בדרך לא דרך. מאז ראשית שנות התשעים חייתי באזורים אלה גם כמורה דרך. באמצעות ספריי ומחקריי אני צועד במחוזות שאבות אבותיי צעדו בהם ובמחוזות שסבי מולא מתתיה יצא אליהם כשד"ר מטעם ירושלים כדי להעלות יהודים לארץ ותשעים שנה אחריו יצאתי למשימות דומות.
המחקרים ההיסטוריים והאתנוגרפיים שלי מבוססים על מקורות ועל עבודה אמפירית במסעותיי במרכז אסיה. הסופר שבי לא עמד בפני הפיתוי והפכתי חומרים היסטוריים גם לרומנים, לנובלות ולסיפורים. גייסתי דמויות היסטוריות ופרשיות היסטוריות אל עולם הספרות כיד הדמיון הטובה עליי. בכתיבה הספרותית שלי הרקע מדויק ומבוסס עד לפרט האחרון וכל השאר כיד הדמיון. הוצאתי את הדמויות הפלקטיות מתוך המחקר ההיסטורי והלבשתי להן לבוש ספרותי. ספרי 'סימורג – ציפור האש', שיצא לאור אשתקד, מבוסס על מחקריי ועם זאת הוא רומן עלילתי. לשמחתי, הספר מעורר עניין ומתורגם בימים אלה לאנגלית וייצא לאור בארצות הברית. צופים לספר אפשרות של סרט קולנוע בנטפליקס. ימים יגידו.
נפשי שסועה בין הסיפורים והרומנים שלי על רקע ירושלים ודרך המשי לבין המחקרים שלי על יהודי מרכז אסיה – איראן, בוכרה ואפגניסטן. סיפור חיי וסיפור השורשים שלי גנוזים בין השיטין של 15 הספרים שהוצאתי עד כה והמאמרים הרבים שלי. אלמלא דמעותיה של אמי על המדרגה ה22 בחצר מוסיוף לא הייתי מגיע עד הלום. יום יום, עד עצם היום הזה, אני לומד. בזכות אמי הייתי לסופר, לחוקר, מנכ"ל הוצאת מאגנס ובעל העיטור יקיר ירושלים, שאותה אני מעלה על ראש שמחתי. עד היום אני מושפע מרוח הסיפורים ששרתה בביתנו בעיקר בלילות החורף הקרים של ירושלים. אבי מספר לנו סיפורים שחיממו לב לא פחות מתנור הפחמים. באותה עת אמי מנוזלת כתמיד הלכה למטבח בחצר כדי להכין לנו קערות של תה עם קוביות סוכר וסחלב חם שהעלה ריחות טובים של קינמון.
קהל יקר, חברות וחברים, משפחה יקרה, תרשו לי לסיים את דבריי במילות תודה.
אני מבקש לברך בקול גדול את כל מי שעשה להצלחתו של הערב הזה:
יבואו על הברכה בעלי האכסניה פרופ' עפרה תירוש-בקר, ראשת מכון בן צבי, והמשנה לראשת המכון ד"ר חנן חריף, בעזרתה המסורה של אפרת אבן וכל צוות יד בן צבי, שהרימו ערב זה והעניקו לו תוכן בנועם וברוחב לב, לפי המסורת הטובה של מכון בן-צבי ויד בן-צבי. רוחם של יצחק בן צבי ורחל ינאית רעייתו נשמתם עדן מרחפת כאן.
תודה מעומק הלב ליוזם הערב הזה פרופ' יוסף יובל טובי, מלומד גדול מאוניברסיטת חיפה ואחד החוקרים הפוריים ביותר, המלווה את יצירתי הספרותית והמחקרית מראשיתה ואף כתב עליה. דבריו כאן פקחו את עיניי.
תודה על דבריו של חברי ורעי המשורר בלפור חקק, שיחד חבשנו את ספסל הלימודים באוניברסיטה לפני למעלה מיובל שנים ומאז האחים המשוררים בלפור והרצל הולכים אתי יד ביד בשדה הספרות. אחים לא ייפרדו.
תודה לאיש הפולקלור, הקריין והשחקן יהודה עצבה, שבמשך שנים הגיש ברשת אל"ף תכניות פולקלור ולא אחת הזמין אותי להעלות זיכרונות מילדות בירושלים הישנה. יחד הופענו בפרלמנט הירושלמי בשידור חי בשעה שהמאזינות שלנו בשלו ואפו לשבת.
תבורך ללה תמר, זמרת ומורה למוסיקה, שהנעימה לנו זמירות מרטיטי לב עם הגיטריסט הנפלא שלה.
ואחרונים חביבים – אתם, קהל יקר, משפחה, חברות וחברים אהובים, הייתי שמח להגיש לכל אחד מבאי הערב ממטבחה של אימא קערה של סחלב חם, עם פירורי קוקוס, שברי שקדים וקינמון כאות תודה על בואכם בערב חורפי זה כדי לחמם את הלב. תודה מעומק הלב שכיבדתם אותי ובאתם.
לצפייה ביוטיוב במהלך הערב
לחצו כאן
למטה, תמונה ממהלך הערב לכבודו של בן-ציון יהושע, לצידיו האחים הרצל ובלפור חקק
****
ערב הוקרה בבית אב"א ליקיר ירושלים, הסופר והחוקר בן-ציון יהושע רז, 28.06.2011
במעמד של קהל רב, סופרים ומשוררים, שהגיעו למרכז אב"א (איראן, בוכרה ואפגניסטן) בירושלים התקיים ב 28.06.2011 ערב הצדעה לסופר ולחוקר בן-ציון יהושע-רז, בן העדה האפגנית, שקיבל השנה את העיטור 'יקיר ירושלים'. הדוברים השונים דיברו על הסופר והחוקר בן-ציון יהושע, שקיבל ביום ירושלים האחרון את העיטור 'יקיר ירושלים. ד"ר שלמה חיזק נשיא אב"א סיפר על קשריו רבי-השנים עם בן-ציון יהושע. פרופ' נורית גוברין והמשורר הרצל חקק שוחחו על הרומנים שכתב 'שתיקת התרנגול' ו'פורצי גדר'. הרצל גם קרא מאקאמה על חתן הערב, שכתבו תאומי חקק. הסופר אלי עמיר קרא דברים שאמר המשורר המנוח נתן יהונתן על הרומן 'פורצי גדר' הזמרת רילי שרה בקול מרטיט משירי ירושלים. אתנחתא ספונטנית היו דבריו החמים של המתרגם מעברית לרוסית ויקטור רדוצקי שסיפר כיצד בן-ציון יהושע הופיע פעם בפני קהל של דוברי רוסית ופשוט "קִיסֵם" אותו.
המספרת צילה זן-בר צור, בת העדה האפגנית, סיפרה מסיפורי מספר הסיפורים מולא רפאל יהושע-רז. חתן הערב יקיר ירושלים בן-ציון יהושע סיים את הערב במילים נרגשות.
בתמונה נושא בן-ציון יהושע דברי תודה וברכה למשפחתו, לחבריו, ולכל באי בית אב"א.
ד "ר שלמה חיזק נשיא בית אב"א מברך את הסופר בן-ציון יהושע
יו"ר אגודת הסופרים בלפור חקק,
מנחה הערב בדברי ברכה
הסופר אורציון ישי בקטעי קריאה
הסופר אלי עמיר
פרופ' נורית גוברין
פרופ' נורית גוברין ואורציון ישי
צילה זן בר, מספרת סיפור עממי
ויקטור רדוצקי
הזמרת רילי
בקהל, נעמי וגבי כהן
פרס יקיר ירושלים הוענק ביום ירושלים תשע"א לסופר והחוקר בן-ציון יהושע רז.
בן-ציון יהושע בשורה העליונה ראשון מימין במהלך הטקס
הטקס נערך במגדל דוד, במעמד ראש העיר , בליווי שירת הגבעטרון וריקודי להקת "מחולה"
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרס יקיר ירושלים לשנת תשע"אהוענק לסופר והחוקר הירושלמי מר בן ציון יהושע רז!
צוות האתר מברך אותך לרגל זכייתך, ומאחל לך עד 120 שנות שמחה ויצירה!
להלן ההודעה שנמסרה ברדיו:
הוכרזו "יקירי ירושלים" לשנת תשע"א
שי זילבר
| 01.03.11 - 23:01
הפרסים יוענקו ביום ירושלים
הוכרזו 12 הזוכים באות יקיר ירושלים לשנת תשע"א: הסופר אורי אורלב, אורה אחימאיר שהיתה מנהלת מכון ירושלים לחקר ישראל, אליעזר בר יוסף על פעילותו ההתנדבותית בתחום הצדקה והחסד, הגיאוגרף יהודה זיו, עדין טָלְבָּר - יוזם הפעילות הספורטיבית באוניברסיטה העברית, חוקר הקהילות היהודיות בן ציון יהושע, ברברה לוין שהקימה את בית הספר הראשון בירושלים לתיגבור לימודי היהדות, גדעון לנגמן שניהל את בית הספר אוולינה דה רוטשילד, הפרופסור אדית קיי ממקימות בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית, פנינה רוזנבליט מייסדת בית ספר פלך, יושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שליו ואיש הרדיו והטלויזיה יצחק שמעוני.
הפרסים יוענקו ביום ירושלים.
בן ציון יהושע בראיון מצולם שנערך עמו לאחרונה עם צוות האתר.
בן ציון יהושע במרפסת רשות השידור בירושלים
קטע וידאו בו מספר בן-ציון יהושע על אביו, מולא רפאל, מספר הסיפורים הירושלמי
"המיסטיקנית שצמה לשלום העולם", דבריו של הסופר על אמו
בן-ציון יהושע הוא סופר עברי, שירושלים עומדת במרכז יצירתו וחוקר הקהילות היהודיות של מרכז אסיה. נולד בירושלים, ה' בסיון התרצ"ו (26 במאי 1936) לאביו רפאל יהושע-רז, שעלה מאפגניסטן בילדותו ונודע בירושלים הן כמספר עממי והן ממורי הדרך הראשונים שהובילו עולי רגל בשבילי הארץ על סוסים ופרידות. אמו, בכורה יוכבד, בת למשפחת אלקלעי, בת ליישוב הספרדי הישן בירושלים. אלמן ואב לשלושה. סב לנכדים.
למד באוניברסיטה העברית. תחום התמחותו: יהודים באיראן, אפגניסטן ומרכז אסיה. דובר עברית, אנגלית, ערבית, רוסית, גרמנית (בסיסית), פרסית, דארית, תג'יקית. ערך במשך 15 שנים מחקר היסטורי, תרבותי וחברתי על הקהילות היהודיות באיראן ובאפגניסטן. המחקר יצא לאור במוסד ביאליק (תשנ"ב).
מחקריו וסיפוריו ראו אור בשורה ארוכה של ספרים וכתבי-עת ועיתונים בארץ ובחו"ל. במקביל למחקריו ההיסטוריים והאתנוגרפיים פרסם רומנים וקובצי סיפורים, שירושלים עירו האהובה עומדת במרכזם. גיבוריו יוצאים למסעות למרכז אסיה ולקווקז נפגשים בעולם סוער, אך תמיד חוזרים לעירו ירושלים. הרומן 'שתיקת התרנגול', שיש בו רמיזות אוטוביוגרפיות רבות, מעלה את סיפורה המרתק של ירושלים, עיר של לחם ומלחמה, משנות הארבעים עד שנות השישים. מ'שתיקת התרנגול' עולה תמונת הבית, החצר, השכונה, העיר – קנאות חשוכה מול עולם משתנה. מנהגים ומסורות צבעוניים מול פריצת גדר ויצרים לא מרוסנים. הרומן 'פורצי גדר' מביא את סיפורה הטראגי של משפחה באפגניסטן העולה לארץ בראשית המאה העשרים ומאבדת את רכושה בנסיבות לא קלות בירושלים. כך נשזר סיפורם של יהודי אפגניסטן וחייהם בירושלים. עורך לשוני של ספרים וכתבי-עת. ערך בין השאר את 'ירושלים – מאסף לדברי ספרות' כרכים טז-כג וכן את תקציב המדינה וספרי השנה של שוק ההון והכנסות המדינה.
כתב את הערכים על יהודי אפגניסטן וחוראסאן באנציקלופדיה על היהודים בארצות האסלאם בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק והוצאת בריל, ליידן, הולנד.
לאורך שנים כיהן כמנכ"ל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית ועורך ראשי שלה. במהלכן היה שותף להוצאתם של כאלף ספרי מחקר בשבע לשונות. תפקידים נוספים בקריירה המקצועית שלו: מנהל אגף ההסברה והפרסומים בעיריית ירושלים וראש הרשות להסברה ולמידע בשעת חירום בירושלים; יצא בשליחות לשכת הקשר ("נתיב") למדינות המוסלמיות במרכז אסיה הסובייטית. עסק בחילוץ יהודים מאזורי מצוקה במלחמת אזרחים במדינות מוסלמיות והטסתם לארץ. במקביל ניהל את מרכז התרבות ליהודי מרכז אסיה בו למדו אלפי יהודים לקראת עלייתם לארץ. שם הוכשרו באולפנים לעברית ובקורסים להכשרה מקצועית לפני עלייתם לארץ. יצא בשליחות הצלה מטעם הספרייה הלאומית וחילץ והעלה לארץ בדרך לא דרך ספרים וכתבי-יד של יהודי מרכז אסיה הסובייטית לשעבר; שימש מפקח-מרכז של פרוייקט נעל"ה 16 (נוער עולה לפני הוריו) בעליית הנוער. מזה שנים מוביל ומדריך קבוצות למרכז אסיה (אוזבקיסטן בעיקר) והקווקז (ארמניה, גרוזיה ואזרבייג'אן).
שימש חוקר ומרצה-אורח במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת הרווארד, ארה"ב וכן באוניברסיטאות, במכונים ובגופי חינוך ותרבות כמו: בר-אילן, בן-גוריון, מכון בן-צבי, בית התפוצות, משגב ירושלים, בית אריאלה, בית עגנון, משרד החוץ, משרד החינוך, המרכז ללימודים גיאוגראפיים, הקמפוס הגיאוגרפי הבינלאומי, מוסדות ציבוריים, חוגים לספרות. תוכניות רדיו וטלוויזיה; הרצה בסמינרים למורים במסגרת הסוכנות היהודית בחבר העמים ובהשתלמויות מורים בארץ; ניהל סמינרים בחבר העמים למורים מקומיים לעברית ועוד. הרצה בהתנדבות במועדוני גימלאים ובמועדוני עולים.
במסגרת פעילותו הציבורית כיהן כיו"ר אגודת הסופרים העברים בירושלים וכחבר ועד אגודת הסופרים; שימש מנכ"ל זמני של אגודת הסופרים.
זכה בתשל"א בפרס ספרותי של האוניברסיטה העברית. שימש שופט בפרסים ספרותיים - פרס טשרניחובסקי, פרס קוגל של עיריית חולון, פרס משרד החינוך והתרבות ופרס העיר בית שמש.
בשנת תשע"א (2011) העניקה לו עיריית ירושלים את התואר 'יקיר ירושלים',
מספריו:
עיר באופק(סיפורים). הוצאת ראובן מס. הדפסה ראשונה תשל"ב. הדפסה שנייה תשל"ב.
פורצי גדר(רומן). סדרה בעריכת נתן יונתן. ספרית פועלים. תל-אביב תשמ"ז - 1987. 203 עמ'.
תה אנגלי בירושלים(סיפורים). הוצאת ירון גולן. תל-אביב תשנ"ט 1998-. הדפסה שנייה 1999. 224 עמ'.
שתיקת התרנגול(רומן)
. הוצאת אסטרולוג. 2002. הדפסה שנייה 2003. 398 עמ'.
מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן(מחקר). הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב. 579 עמ'+ 64 עמ' לוחות.
אוק-יול - דרך לבנה - מסע במרכז אסיה. הוצאת משרד הביטחון. תל-אביב 1996. מהדורה שנייה 1997. 204 עמ'+ 16 עמ' לוחות בצבע.
צוואת אב. (סיפורי עם מאפגאניסתאן). המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור, ארכיון הסיפור העממי (אסע"י), חיפה תשכ"ט. 105 XV
+ עמ'.
תפוח מעץ הדעת(סיפורי עם מאפגאניסתאן). הוצאת צור אות. ירושלים תשמ"ו. 1986. 176 עמ'.
מילואים בשדות האורז(סיפורים). הוצאת אסטרולוג, 2007. 275 עמ'.
ריח של לחם חם – על יוצרים ויצירות.הוצאת בציר ירושלים. 2010. 368 עמ'.
פירסם מאות מאמרים, מחקרים וסיפורים בכתבי-עת בארץ ובחו"ל ובאינטרנט
****
"קץ הפלאות" ספרו החדש של בן-ציון יהושע רז
קץ הפלאות מאת בן-ציון יהושע הוא קובץ של עשרים וארבע סיפורים נפלאים ומרגשים, המגוללים פרשיות מרתקות של אהבות ושנאות, כשפים ומיסטיקה, יצרים פרועים ורומנטיקה, תככים ומזימות, סבל ואושר, דמעות וצחוק משובב.
גיבורי הסיפורים חיים בין ארץ לשמיים, בין מציאות לחלום, וספוגים אמונה מיסטית ותהייה במופלא. מתוך עלילות הספר המרתקות ניבטת ירושלים, המנדטורית והעכשווית, על האווירה הייחודית שבה. בעלילות הספר ובדמויות הלא שגרתיות ניתן לחוש בקסם הירושלמי. חותם של אמת מצוי גם במסעותיו של הסופר, הנושאים עמם את ההוויה האנושית, היהודית והישראלית.
יצירתו הענפה של יהושע מזמנת לקורא שפע של הנאה וחוויה ספרותית, לשונית, תרבותית ורגשית הלקוחה מעולמו הפרטי ומהחיים בירושלים של פעם. כל סיפור סוחף את הקורא אל עולם מרתק שמרובות בו הדמויות שהגורל מהתל בהן. הקורא מוזמן להיכנס אל עולם צבעוני, מבושם, אקזוטי, רומנטי, לעתים טרגי, לעתים קומי, לעתים מקברי – ולהתפעל משפע גווניו. שפת הספר רהוטה ופיוטית וכל סיפור שבו הוא חוויה לקורא.
יהושע הוא סופר עברי שירושלים נמצאת במרכז יצירתו, עליה כתב ועליה חלם. למד באוניברסיטה העברית. פרסם רומנים וקובצי סיפורים. סיפוריו ראו אור בשורה ארוכה של ספרים, כתבי-עת ועיתונים בארץ ובחו"ל.
לצד עשייתו הספרותית הוא חוקר עמים ויהודים במרחב האיראני – איראן, בוכרה ואפגניסטן, שעליהן כתב ספרי-מחקר ומאמרים רבים. כיהן כמנכ"ל ועורך ראשי של הוצאת הספרים מאגנס שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר התפרקותה של ברית המועצות פעל במדינות המוסלמיות של מרכז אסיה, העלה וחילץ יהודים מאזורי מצוקה. יצא בשליחות הצלה מטעם הספרייה הלאומית והעלה בדרך לא דרך ספרים נדירים ותעודות על קורות היהודים במרכז אסיה. מרצה בארץ ובחו"ל. מורה דרך בירושלים, אוזבקיסטן, גיאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן. זכה בפרסים ספרותיים. יקיר העיר ירושלים (תשע"א).
להזמנת הספר מהוצאת ניב טלפנו 052-3408012 או לחצו על הקישור הבא https://nivbook.co.il/product/%D7%A7%D7%A5-%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA/?lp
יוני 2022,
בן-ציון יהושע-רז רואיין השנה ע"י חברת המתנ"סים הירושלמית, והעלה בפניהם את סיפור חייו ותולדות חיי משפחתו.
לקריאה וצפייה בוידאו ראו ביוטיוב "בזכות הדמעות של אמא" לחצו כאן לצפיה