שמעון ואביגיל גרג'י

מתוך ראיון עם בנם רפאל גרג'י

כתב: נכדם האוהב והמתגעגע שמואל גרג'י

סבי וסבתי שמעון ואביגיל גרג'י בעת חתונת בנם 

אני יושב בבית הורי ברמת גן ומראיין את אבי, רפאל גרג'י אודות הוריו, שמעון ואביגיל גרג'י.

הדבר לא קל, אבי כבר בן 73 אולם זכרונו צלול ומחזיר אותו אל ילדותו ונעוריו, אל הראט

שלפני 60 שנה, אל בית הוריו - אביגיל ושמעון.

שמעון גרג'י , נולד בהראט, בתחילת המאה העשרים (כנראה בשנת 1904), בנם של הרב מולא אשר ודבורה גרג'י.

הסבא שהיה איש פעיל בקהילה בהראט, היה סוחר במקצועו. במסעותיו נסע לקבול הבירה ולערים נוספות באפגניסטן, והגיע גם לרוסיה משם ייבא דברי פורצלן.

היה לסבי ידיד בשם פנחס עמרם שחי בהודו, סבי ופנחס היו מתכתבים ביניהם , היו אלה ימי הקמת המדינה, שנת 1948. 

פנחס עמרם היה מקורב לאנשי הסוכנות וסבי, ר' שמעון גרג'י, בירר אצלו כיצד אפשר להעלות את אנשי הראט לארץ ישראל.

וכך החל הטיפול בעליה באותה שנה שביטויו היה באמצעות חלופת מכתבים בין רבי שמעון לאנשי הסוכנות.

שאלתי את אבי רפאל, האם נותרו מכתבים כל שהם, הוא ענה לי שהם הושמדו בגלל החשש מהשלטונות.

לסבי ר' שמעון גרג'י היה חבר, שמעון שמש, שהיה מקורב לשלטונות בהראט, הוא בירר אצל השלטונות: "מה עם עליית היהודים לארץ ישראל"? תשובתם הייתה: "מה פתאום?

מכתב לא ניתן לשלוח לארץ ישראל, אז את היהודים אתם רוצים לשלוח לשם?".

שאלתי את אבי רפאל: "מדוע רציתם בכלל לעלות לארץ ישראל?

תשובתו הייתה: "היהודים שם חלמו על זה כל השנים, הייתה להם זיקה חזקה מאד לארץ ישראל

ורצו לצאת מהגלות".

כשהגיעה השעה לעלות, ביקשו אנשי הסוכנות מסבי שמעון שהתגורר בהראט להעביר להם את מספרי היהודים באפגניסטן.

שאלתי אותו: "אבל הרי קבול הייתה הבירה, לא שם היה המרכז?"

ענה לי רפאל אבי: "לא, המרכז של היהודים היה בהראט, שם ישב הרב אשר גרג'י, ומשם נוהלו ענייני היהודים והרישום שלהם לקראת היציאה לארץ ישראל".

רפאל אבי ממשיך ומספר: אני זוכר את הרישום שנעשה בבית אבי, לשם הגיעו היהודים

ודיווחו על משפחותיהם.

על מנת לזרז את התהליך, הפיצו שמועה – "מי שרוצה לעלות לארץ ישראל, שימהר וירשם

אצל שמעון גרג'י, מי שלא ירשם - יישאר באפגניסטן".

 

שנינו יושבים בביתו ברמת גן, אני רואה את אבי ועיניו נוצצות, ברגע זה צחוקו המפורסם מתגבר, מהול בדמעות.

הוא נזכר בסיפורים משעשעים שקרו בזמן הרישום לעלייה לישראל.

"אדם אחד הגיע אל אבי ואמר שהוא לא זוכר אתת שמות ילדיו..."

"אדם אחר הגיע , היה נכה ברגליו ושאל אם מקבלים אנשים נכים לארץ ישראל"

ככה היו האנשים תמימים שם...

שמעון שמש ופנחס עמרם מקבול, היו בקשר עם שמעון גרג'י לגבי תהליך העלייה לארץ ומי הם העולים.

כאשר הגיע האישור, פנה שמעון לאביו - הרב אשר גרג'י, שילך לשלטונות כדי לקבל אישור היציאה.

שלטונות אפגניסטן החליטו לאשר את יציאת היהודים, אך לא בבת אחת, אלא בקבוצות של 10 משפחות כל פעם.

ראשי הקהילה , הגדילו את מכסת היוצאים, על ידי "ניפוח" גודלן של המשפחות.

לקחו אב משפחה מבוגר וצירפו אליו עוד כמה משפחות קטנות, ראש המשפחה טען שאלו כל בני המשפחה שלו וכך יצאו יותר אנשים כל פעם.

אבי הזכיר את מולא יחזקאל גרג'י ז"ל, אביו של יוחנן גרג'י יבל"א, שמשפחתו עלתה בין הראשונים. 

גם אמי – חנה בצלאל (לימים גרג'י) עלתה בגל הראשון.

הרב אשר גרג'י עלה בגל השני, סבי, שמעון גרג'י עלה בגל השלישי או הרביעי.

המציאות בארץ 

המשכתי לשאול את אבי רפאל, איך נקלטו בארץ סבי שמעון ובני משפחתו.

כאן הוא משתתק ומבט של עצב על פניו. "חשבנו שהגענו לגן עדן, אולם המציאות טפחה על פנינו".

הגענו למחנה ישראל (ליד נתב"ג) אבי שמעון עבד בעבודות דחק ומאוחר יותר עברנו לתל אביב 

שם עבד כל ימיו כגנן בעיריית תל אביב.

הסב היה חזן בבית הכנסת "אהל משה" בגבעת הרצל, שם כונה "רבי שמעון" בפי קהילת הסלוניקאים, עד היום הם זוכרים אותו לטובה .

סבי הצדיק, שמעון גרג'י ז"ל, החזיר את נשמתו לבורא במוצש"ק , ט"ז חשוון, תשנ"א, והוא בן 87 שנה.

 

סבתי אביגיל גרג'י

 

שום דבר שייכתב אודות סבי, שמעון גרג'י, לא יהיה שלם ללא מספר מילים על האישה הצדקת שחייתה לצידו, סבתי, אביגיל גרג'י, כמעט כל ימי חייהם.

 

סבתי אביגיל נולדה בתחילת המאה העשרים (בערך בשנת 1905-6) בת אפרים ומרים גול.

אני שואל את אבי רפאל, על אימו – אבל הוא מתקשה ומסרב לדבר עליה.

אני רואה את הכאב בעיניו ומחליט לרשום עליה כמה מילים מהידוע לי.

 

סבתי הייתה עקרת בית כל ימיה, גידלה משפחה למופת, בבית קטן וצנוע בתל אביב.

היא לא ידעה קרוא וכתוב, סבי לימד אותה לכתוב את שמה. אני זוכר גם שהשפה העברית לא הייתה שגורה בפיה וכל הדיאלוג איתה התנהל בעברית מעורבת בפרסית.

בכל זאת, גידלה משפחה לתפארת, בנים ובנות, נכדים ונינים ואף בני נינים שזכו לראותה בחייה.

אספר לכם סיפור המשקף את אופייה של סבתי:

כל יום בביתם בת"א, הייתה סבתי אביגייל, נעלמת לסבא שמעון,

הוא לא הבין לאן הלכה והיא לא סיפרה לו, ככה, נעלמה מהבית לשעה. לימים התברר פשר הדבר.

בקומה מתחתם, בשדרות הר ציון, גרו זוג קשישים עיוורים, ערירים (אני זוכר אותם).

איש לא דאג להם וכנראה לא היו להם בני משפחה. סבתי אביגיל, יום יום, מבלי לספר לאיש,

הייתה הולכת אליהם, מכינה להם אוכל, עורכת להם קניות , מוזגת להם אוכל, על מנת שיוכלו להתקיים.

כמו כן, כל ערב שבת, הייתה הולכת אל אדם עיוור, שגר בקרבתם, לעזור לו.

וכגודל צדיקותה, כן גודל ייסוריה בסוף ימיה, עת לקתה במחלה הארורה.

מדוע? רק לאלוקים שבשמים הפתרונים...

נפטרה בייסורים רבים בגיל 83-4 ליל שבת קודש, ה' תמוז, תשמ"ט.

יהי זכרם ברוך , מי ייתן וזכותם תגן עלינו. אמן

ומוסיף נוריאל גרג'י, אחיו של רפאל, סיפור קצר על מולא שמעון אביו: 

מולא שמעון

למולא שמעון היו מהלכים במשרדי הממשלה. רבים מבין הפקידות הבכירה של אפגניסטאן היו מכבדים אותו ומשוחחים עימו בענייני דיומא ובנושאי דת, מאחר והיה מלומד ובקיא בכל המובנים. להלן סיפור שסיפר מולא שמעון לבניו, סיפור אופייני בו שזורים הומור ומציאות:

באחד הימים בשיחה על הא ודא עם אחד הפקידים אמר לו מולא שמעון: אשאל אותך דבר, אבל השבע לי שלא תעליל עלי (כי לא פעם במהלך שיחה בין יהודי לגוי, כשהנושא לא מצא חן בעיני בן-שיחו, היה המוסלמי מעליל על היהודי שהוא כביכול קילל את דת מוחמד).

אמר רבי שמעון: אתה מאמין בתחיית המתים?

ענה לו: כן, בוודאי. אנו כל המוסלמים מאמינים במשיח "מהדי אחר זמאן" ותחיית המתים ואחרית הימים.

אמר מולא שמעון: אם כן אחרי התחייה באיזו שפה תדברו אתם המוסלמים? הנה אנו היהודים בכל ארצות פזורנו מדברים בשפת המקום, אבל יש לנו שפה עברית שאנו יודעים פחות או יותר וגם מתפללים בה. לא כן אתם המוסלמים, אין לכם שפה מיוחדת. כאן באפגאן אתם מדברים פושטו, פרסית, טורקמנית, אוזבקית ועוד. בכל ארץ וארץ המוסלמים מדברים בשפה אחרת. איזו היא השפה המאחדת אתכם?

הפקיד לא ידע מה לענות, אמר: בעוד ימים מספר אענה לך.

עבר חודש ימים ויותר והאיש לא חזר. מסתבר ששאל כמה חכמי דת שגם הם לא ידעו לענות תשובה כלשהיא.

בסוף הגיעו לשופט העליון. שאל אותו. אמר לו השופט: עם מי התווכחת? כאשר אמר האיש "עם מולא שמעון", אמר לו השופט: הזהר לך! איתו אינך יכול להתווכח כי הוא חכם ומלומד. ענה לו: כאשר המוסלמים מתים מלמדים אותם בקבר את השפה העברית.

רפאל וחנה גרג'י, הורי שמואל גרג'י