יום הזיכרון ויום העצמאות
יום הזיכרון ויום העצמאות
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (וצה"ל) יַצִּילֵנוּ מִיָּדָם
חנה כהן
בַּגַּן לֹא דִּבְּרוּ עַל הַשּׁוֹאָה
בְּבֵית הַסֵּפֶר לֹא הִקְשַׁבְתִּי כְּשֶׁדִּבְּרוּ עַל הַשּׁוֹאָה
כְּשֶׁגָּדַלְתִּי לֹא אָהַבְתִּי כְּשֶׁדִּבְּרוּ עַל הַשּׁוֹאָה
כְּשֶׁבָּגַרְתִּי הִתְעַלַּמְתִּי כְּשֶׁדִּבְּרוּ עַל הַשּׁוֹאָה
עַתָּה, כְּשֶׁהִתְבַּגַּרְתִּי
אֲנִי מְבִינָה מַהִי שׁוֹאָה
אֲנִי מַלְקֶטֶת כָּל מֵידָע
כֹּל סִפּוּר, כֹּל פֵּרוּר
כֹּל שִׁיר , כֹּל תְּמוּנָה
וַאֲנִי-
רוֹאָהּ אֵיךְ הָעוֹלָם שׁוֹתֵק
וַאֲנִי רוֹאָהּ אֵיךְ הָעוֹלָם צוֹחֵק
וַאֲנִי רוֹאָהּ אֶת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא רוֹאֶה
וַאֲנִי רוֹאָהּ אֵיךְ זֶה כִּמְעַט שׁוּב קוֹרֶה
אֲבָל בְּתוֹךְ תּוֹכִי אֲנִי מַאֲמִינָה
"שֶׁבְּכָל דּוֹר וְדוֹר
בָּאִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (וצה"ל)
יַצִּילֵנוּ מִיָּדָם"
***
סיפורה של משפחת בצלאל והסבתא צביה בצלאל ז"ל
הביא בנצי בצלאל
ציון בצלאל
בנם של צביה ושמואל ז"ל נפל בקרבות גוש עציון בתאריך 05.05.48 והוא בן 21 שנה בלבד
לדף הנופל לחצו כאן
שמואל בצלאל
אביו של ציון בצלאל, נפל בירושלים 16 יום אחריו, בתאריך 21.05.48 והוא בן 39 בנופלו
משה גדליהו
בנה של אביגיל גדליהו, אחותה של הסבתא צביה, נפל שבועיים קודם לכן בתאריך 20.04.48 באזור רמת הכובש והוא בן 22 שנה בלבד
שלושת בני המשפחה נהרגו במהלך חודש אחד בין ה – 20.04.48 לתאריך 21.05.48
משה רבי
אחות נוספת של צביה ואביגיל לבית גול, מלכה רבי, איבדה את בנה משה רבי במלחמת יום הכיפור. בתאריך 09.10.73 נהרג משה בחזית סיני והוא בן 29 בנופלו
יהי זכרם ברוך!
יום העצמאות
נעמי כהן מהרצליה זוכרת את רגע הכרזת המדינה ע"י בן גוריון
עבורי יום העצמאות הוא חג יותר מכל החגים.
חוויתי על בשרי כל רגע ורגע, את קולו של הקריין כשהכריז באו"ם את שם המדינה שהצביעה לטובתנו, ואחרי זה בא היֶס! יֶס! יֶס! המהדהד (תודה לאמא רוסיה שקולה הכריע), ואז את הכרזת המדינה.
היה בקושי רדיו אחד בכל החצר, אבל תמיד דאגו להשמיע לנו בכל הזדמנות שידור חוזר של ההכרזה, בעיקר ביומני "גבע" בבתי הקולנוע. לעולם לא אשכח את קולו של בן גוריון המכריז על הקמת מדינת ישראל.
הייתי בת 10. מנשה אחי ואני התעוררנו בחצות הלילה לכל צעקות ושאגות, ראינו שכל הבתים מוארים וההורים שלנו בכלל נעלמו. הלכנו בעקבות הנהירה ההמונית ונעצרנו בכביש הראשי מול "הבית הלבן" (ביה"ס לשוטרים) שבו היו בעיקר השוטרים הבריטים. ליד החמאם בשכונת הבוכרים שמענו את כולם צועקים וצוהלים "מדינה עברית! עליה חופשית! בוז לספר הלבן! יחי הדגל כחול לבן!" ואת השיר שחזר על עצמו "דוד מלך ישראל חי חי וקיים".
עבר על ידינו אוטו של מחלק הלחם, כל מי שיכול היה בעיקר הילדים טיפס עליו. הנהג כמובן היה תקוע במקום ללא יכולת לזוז. לצערנו כבר למחרת התחילו הפרעות והערבים התחילו להכות בנו ללא רחם בגיבויים של הבריטים יש"ו.