מתוך ספרו "זכרתי ימים כקדם"

כמנהג ירושלים, התרחצנו אמש לכבוד החג. לכן, בכניסה לחג רחצנו במים קרים את פנינו, רגלינו וידינו המאובקים מ"עמל היום", התלבשנו בבגדים ובנעליים החדשות בלוית ברכות מאמא "בחתונה שלך", "שנה טובה"...., תלשנו את השפיץ של הברט לפני שמישהו אחר יעשה זאת. אמא וסבתא הדליקו הנרות עם "שהחיינו", נשקנו ידי ההורים והסבתא ויצאנו, מצוידים במחזורים, עם אבא לבית הכנסת של העדה (האפגנית) "ישועה ורחמים".

בדרך נתקלנו בקבוצות ילדים והוריהם המלובשים חגיגית, פחות או יותר בדיוק כמונו, ממהרים בכוונים שונים תוך כדי אחולי "שנה טובה" בעברית ובשפות שונות, על ימין ועל שמאל בדרך לבתי הכנסת המרובים שבשכונה. גם אנו הילדים איחלנו שנה טובה לחברינו בלווי קריצת עין או הוצאת לשון.

כשהמבוגרים נתקלו ברב או בזקן, פנו לעברו, נשקו את ידו וכופפו את הראש כדי שיניח ידו עליו ויברכם. גם לדרך יש סוף והגענו לבית הכנסת. בבית הכנסת הכל נקי ומצוחצח, הומה מהקהל המלובש חגיגית. הזקנים רציניים ומעיינים במחזורים. המבוגרים רציניים יותר מהרגיל וכל זה השפיע עלינו הילדים, כך שבקושי דברנו. חלק מהמבוגרים (תמיד אותם המבוגרים) לבשו מכף רגל ועד למגבעת בצבע לבן כמנהגם מימים ימימה והזקנים שבהם נדמו לנו כמלאכים.

הילדים ישבו על ספסל עץ ללא משענת מול ההורים. התפללנו מנחה וה"מתח" התפוגג קמעה. בסיום תפילת המנחה, מספר הודעות ולאחריו הפיוט הידוע "אחות קטנה" המהווה את הפתיחה לימים הנוראים. כולם עונים בהתלהבות בסוף כל בית של השיר "תכלה שנה וקללותיה". אנו הקטנים חייכנו בינינו לבין עצמנו, כאשר מבוגר שר בית במנגינה ירושלמית ומבטא פרסי. מדי פעם בפעם אחד המבוגרים שר בית במנגינה של העדה (אפגאנית). בסיום הפזמון כל הקהל בקול רם: "תחל שנה וברכותיה". עוד מזמור תהילים: "למנצח על הגיתית.." ולאחריו עלה החזן ולאחר "יהי רצון" מיוחד בקול תחנונים שבסיומו החזן חוזר עשר פעמים על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה' ", התחילה תפילת ערבית. היתה תקופה שהיה מחסור גדול במחזורי תפילה. בתפילת העמידה, הקהל קרא בלחש עד "המלך הקדוש" והמתין ל"עוזר החזן" ציון אהרן ע"ה, שקרא בלחש עם הקהל, את הנוסח של הימים הנוראים: "וכן נקדישך..." עד "ויום הזכרון". בקטע זה נשמע רחש בבית הכנסת כעין זמזום בכוורת דבורים. לאחר מכן המשיכו בשקט עד סוף העמידה. לאחר העמידה כולם התפללו בדבקות ובקול נמוך (החזן בקול גבוה) את ה"תפילה על הפרנסה". תפילה זו נאמרת בציבור שש פעמים בשנה. בערבית ובמוסף של ראש השנה ויום הכפורים. לעיתים רחוקות מישהו הדפיס או השיג מספר דפים של נוסח "תפילה על הפרנסה", רשימה של סגולות למיניהם, למנצח בצורת המנורה או סדר הברכות ל"סימנים" של סעודת הערב, כדי לזכות את הקהל. (בדרך כלל הדפיסו לעילוי נשמת קרובים.) בכל אופן, האדם שהיו בידו דפים אלו, הצמיד אותם לחזהו כאילו מדובר באבנים יקרות וחילק אותם למספר אנשים "נבחרים". את הדפים הללו שבדרך כלל הודפסו בצבע ירקרק או כחלחל, נהגו לשמור בתוך דפי המחזורים. יש לזכור שבזמן ההוא היה קשה ויקר להדפיס "סתם" דפים, לעומת היום שכל גן ילדים או אדם פרטי מדפיס אפילו בצבעים וכמעט בחינם.

סיימנו תפילת ערבית, "חזק ברוך" לחזן, ושרנו בקול רם "יגדל". הקהל קם ממקומו וכולם מאחלים אחד לשני, תוך כדי לחיצות ידיים, "שנה טובה" ומוסיפים בפרסית: "SADE BIST SOL BECHUBI". (תרגום מאוחר יותר.) הצעירים יותר מחזיקים בשתי ידיים את ידו המושטת של הרב או אדם זקן מתכופפים קצת ומנשקים את כף ידו. אנו הילדים נמצאים כבר ביציאה מבית הכנסת בין כל החברים ממשמשים בבגדינו הזהים והחדשים וממתינים לאבא שמגיע כעבור מספר דקות. הקהל מתפזר כל אחד לביתו. בכל הדרך הביתה, מבוגרים נתקלים בידידים או סתם באנשי השכונה לוחצים ידיים ומברכים האחד את השני. הגענו לבית ה"מואר" במנורת הנפט (למעשה האור הזוהר האמיתי היה בליבנו פנימה), ולפי הסדר (הבכור מתחיל לנשק את ידו של האב, האם והסבתא ולאחריו שאר הבנים והבת לפי הגיל.) נשקנו ידי ההורים שנשקו אותנו וברכו אותנו והתישבנו לארוחת החג. אבא קידש על היין, בירך שהחיינו והתחלנו באכילת ה"סימנים" של ראש השנה. אבא טבל פלח תפוח בדבש וקרא "יהי רצון .... שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". אחריו האמא ואח"כ הילדים לפי הסדר. הסבתא (אנשי העדה קראו לה: "מודר ארון") שראתה רק בעין אחת, כסתה בידה האחת את העין השניה, חייכה והסתכלה עלינו מסביב. 

בתם של יפה ועוזיאל מנשה מבלך

אז לפני החג אבי עשה חזרות בביתנו הקט שבפתח תקוה לתקיעה בשופר . ואני רק ילדה קטנה שרואה ומתעדת בתמונות בצלילים ובריחות .

הבית היה עמוס באנשים ,ריחות בישולים של לקראת חג ,נכדים והאופניים של אבא שלי ששימשו והועמסו בקניות ונשענו על קיר המטבח.

שוק כמעט מידי יום , תוצרת מובחרת במחיר כדאי , בקנותך חצילים יש לבחור את הקלים ואילו הצנון צריך להיות דווקא כבד - ניסה להעביר אליי מסודותיו .

והיום המיוחל הגיע , ויש דושפרה . אותם כיסני בצק ממולאים בבשר גודשים צלחות מרק נפלאות שרק אמא שלי יודעת להכין אותם .

דושפרה אוכל שהכינו אותו רק בראש השנה ומבחינתי האוכל היווה נקודת ציון זמן מיוחד זה האוכל שעושים רק בראש השנה. והכינוס וארוחת החג היו בסלון ותמיד היו אורחים ותמיד היה צפוף ואבי כל הזמן אמר " אם הלב רחב הקירות זזים " ואמא שלי אותו מצטטת תמיד וגם היום ובאמת הקירות זזו .

וכל הבנות , והיו רק בנות ואני חותמת את הסדרה ,היו אמונות ביומו של חג להכין את הדושפרה .

לי ניתן הפטור ולא רק בגלל הגיל אלא באמת יכולת ליפוף רצועת הבצק על האצבע לא הייתה הצד החזק שלי , בלשון המעטה . כך שצפיתי במאמץ המשותף בהכנת הדושפרא כשאני נמלאת ציפיה כמו כל הילדים לבואם של הגברים מבית הכנסת . ושסוף סוף נטעם כי אלה ודאי היו שונים בתכלית מהכיסנים שאמא הגניבה לי לפה .