המורה חנה לימדה את פרק א' במגילת אסתר. היה לה מין קול מיוחד והיא הדגישה כל מלה שקראה. כשסיימה את הפרק הודיעה לכיתה: "בשבוע הבא ביום רביעי מסיבת פורים! תבואו מחופשות!"

קול המולה עליזה עבר בכיתה. הבנות שאלו זו את זו: "לְמַה את מתחפשת?" כמה מהן סיפרו בהתרגשות רבה על התחפושות הנהדרות שלהן. רינה סיפרה לירדנה שהיא מתחפשת לבן-גוריון והציעה לירדנה שתתחפש לגולדה מאיר. והבטיחה להשאיל לה את המסכה של גולדה מאיר, ששייכת לאחותה הגדולה, שיותר לא מתחפשת בפורים.

יהודית הרימה יד למעלה למעלה, מתחה את כל גופה, הצביעה ואמרה במין קול מתמשך, כאילו שרה כל מילה: "מורה, כשמתחפשים לא מוכרחים להתחפש למישהו, אפשר להתחפש גם למשהו". 

המורה אמרה: "יָפֶה, יהודית! בנות, אתן שמעתן את ההערה של יהודית? יהודית, חזרי על ההערה בקול רם!".

יהודית מתחה את ראשה למעלה, משכה כל מילה ומילה ואמרה שוב: "לא מוכרחים להתחפש למישהו, אפשר להתחפש גם למשהו".

מרגלית צעקה בהתרגשות: "אני מתחפשת לרמזור"! 

אילנה אמרה: "ואני לשקדיה"!

למרות שאביבה העירה שלא צריכים לגלות לְמַה מתחפשים, לאה צעקה ואמרה: "אני מתחפשת למטאטא"!

צחוק עליז פרץ מפי הבנות. כולן צחקו, חוץ ממני.

הייתי ילדה שקטה וביישנית ותמיד שקועה במחשבות. לעיתים קרובות הייתי טרודה כל כך במחשבות, כאילו מעיק עלי הר.

מצבי היה שונה ממצבן של יתר הבנות בכיתה. הייתי עולה חדשה, שעלתה ארצה בשנת העשור למדינת ישראל. עליתי מארץ שמעטים בכלל שמעו עליה: מאפגניסטאן.

באפגניסטאן הייתה לנו חצר גדולה מאד עם שבע דירות. היה לנו מקום בשפע. לא גרנו כל השנה בדירה אחת. בקיץ היינו גרים בדירת הקיץ, היכן שיש הרבה צל, ובחורף היינו עוברים לדירת החורף, היכן שהשמש מאירה וזורחת.

כשעלינו ארצה בקושי מצאנו דירת חדר קטנה בשכונת הבוכרים בירושלים לגור בה.

הייתי בת למשפחה של חמש נפשות, שנדחסנו לתוך דירה קטנה וצפופה. בקושי היה לנו מקום למיטות ולשולחן הקטן והיחיד עם חמשה כסאות בלי משענות. כשאף אחד לא ישב על הכסאות, היינו מכניסים אותם מתחת לשולחן, כדי שנוכל לזוז בצפיפות הנוראה. לארון בגדים לא היה בכלל מקום. כל בוקר לקחתי את תלבושת בית הספר מעל הכסא ולבשתי, ואת הפיג'מה הייתי שוטחת על המיטה ומכניסה את מיטתי אל מתחת למיטתה של אחותי. כשהיה צורך למישהו מבני המשפחה בבגד חדש, היינו שואלים: "איפה אפשר לשים את הבגד?" מחוסר מקום לא היינו יכולים להרשות לעצמנו להכניס אפילו בגד לביתנו. אכן לא פלא שלא הייתה לי תחפושת לפורים - דבר כל כך לא חיוני, שמשתמשים בו רק פעם בשנה. היה עצוב לי שאני לא יכולה לבקש תחפושת מהורים שלי. 

קודם כל הייתי צריכה להסביר להם מה זאת תחפושת. אנחנו, יהודי אפגניסטאן, דקדקנו במצוות וחגגנו את כל החגים כדת וכדין. אבל מעולם לא שמענו על מנהג כזה להתחפש בפורים.

שנית, לא העזתי לבקש מאבי ז"ל, שהיה מובטל באותם ימים, כסף אפילו לרכישת מסכה הכי זולה ופשוטה.

אבל היה לי רצון עז לבצע את ההוראות של המורה ולצאת ידי חובת תחפושת במסיבת פורים הכיתתית.

בדקתי כל רעיון, שנזרק בכיתה. חיטטתי במוחי בלי הרף וחשבתי איך להתחפש כשאין תחפושת. בהתחלה חשבתי להתאפר כמו בחורה ולהגיע לכיתה עם אודם על השפתיים ופוך בעיניים. אבל לא יכולתי לשאת את המבוכה שתיגרם לי ממבטיהם של אנשים ברחוב.

חשבתי כמה מתאים דווקא לי להתחפש למישהו, או למישהי. הרי יש לי הרגל לחקות קולות ומבטאים של אנשים, כאילו אותו אדם מדבר מתוך גרוני. ומה לעשות כשאין לי תחפושת של האדם שאני רוצה לחקות? חשבתי וחשבתי. אמרתי בלבי: אם אפשר להתחפש אפילו למטאטא, אז אפשר גם להתחפש למישהי בלי להכנס לתוך הבגדים של אותה גברת ובלי להחזיק ביד את התיק שלה ולנעול את נעלי העקב שלה.

בבוקר מסיבת הפורים הגעתי לבית הספר ונכנסתי לכיתה שלי - כתה ד'. 

נגשו אלי חתולה ודובה ושאלו: "למה לא התחפשת?" 

לא יכולתי לזהות אף אחת מהחיות. הן שינו את הקול שלהן. שאלתי אותן: "מי אתן"? 

מלכה הוציאה ראשה מתוך פרוות הדוב ומרים הורידה את מסכת החתול מעל פניה, כשהיא מייללת: "מיאו, מיאו". כשראיתי את פניהן האמיתיות והמוכרות, נאזרתי אומץ ויכולתי לבצע את הרעיון שהגיתי. הן הביטו עלי קצת בשעמום, אבל אני שעשעתי אותן בקריאת המגילה, תוך חיקוי קולה של המורה חנה, יותר ממה שכל התחפושות יכלו לשעשע. כאשר שמעו את המלים: "ויהי בימי אחשורוש" בדיוק בקול ובמבטא, שהמורה חנה היתה קוראת, הרימו גבותיהן בקריאות התפעלות: "יו יו ! איך את עושה את זה?" ואני המשכתי: "הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש". הן ניסו להמשיך את קריאת המגילה באותו קול, כלומר לחקות את קולה של המורה חנה, כמו שאני חיקיתי, אך לא הצליחו.

"בואו תראו לְמַה התחפשה!" צעקה מרים.

מסביבן התקהל מעגל קטן. שוב שמעתי את השאלה "למה לא התחפשת? המורה אמרה שכולן חייבות להתחפש".

מרים אמרה: "היא התחפשה למורה חנה".

אילנה שאלה: "אז למה את לא מחזיקה תיק ביד?"

ושוב קראתי להפתעתן בדיוק בקולה ובמבטאה של המורה חנה: "ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש ..."

קריאות ההתפעלות משכו תשומת לבן של עוד בנות ומסביבי נוצרו מעגלים מעגלים ואני המשכתי לצטט הלאה מהמגילה.

רבקה, שזה עתה הגיעה, אמרה : "מהתחלה! לא כולן שמעו את ההתחלה".

גערתי בה בקולה של המורה חנה "את אחרת לשיעור, לפחות תהיי בשקט ואל תפריעי! אני לא חוזרת בשביל תלמידות שמאחרות. להבא תלמדי לא לאחר!"

כולן צחקו ובקשו ממני שאמשיך. המשכתי עד הפסוק שידעתי בעל פה. הלכו והביאו לי מגילה כדי שאמשיך לקרוא להן בקולה של המורה חנה.

זהבה בקשה ממני שאקרא פרק מהמגילה במסיבה בנוכחות המורה. וכולן פה אחד חיזקו את בקשתה.

אני, עם כל הביישנות שלי, פתחתי את מסיבת הפורים בקריאת המגילה. חיקיתי בצורה מדוייקת את קולה ומבטאה של המורה חנה. החיקוי המוצלח שלי בלבל את המורה שרה. היא סיפרה ששמעה את קולה של המורה חנה, שהיתה אמורה להיות בכיתה אחרת באותה שעה, וחשבה שהכיתות שינו את מקומותיהן, כמעשה קונדס, כיאה ליום של מסיבת פורים.

והמורה חנה היתה עוד יותר מבולבלת. כשנכנסה לכיתה ושמעה את הקול של עצמה. ובשיעור הראשון אחרי חג פורים סיפרה על הביקורת שספגה מהמנהלת שושנה, שאמרה לה: "במסיבת פורים עברתי בפרוזדור וראיתי את החגיגה הגדולה עם התחפושות הססגוניות. לתדהמתי שמעתי אותך מלמדת את מגילת אסתר. האם לא הספקת לפני כן ללמד? האם מסיבת פורים זה הזמן שהתלמידות מסוגלות להתרכז וללמוד?".