הבריחה מקנדהר מאת בן-ציון יהושע-רז
הבריחה מקנדהאר
סמיכה לשחיטה שניתנה על תנאי בקנדהאר שבאפגאניסתאן
מאת בן-ציון יהושע-רז
המאמר ראה אור לראשונה ב'כיוונים חדשים' - כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות -
כרך 24 (סיוון תשע"א - יוני 2011), עמודים 243-232. ההסתדרות הציונית, מאי 2011
במאה העשרים לא נודע על התיישבות יהודית בקנדהאר (Qandahar), שבדרום אפגאניסתאן. לפנינו תעודת סמיכה לשחיטה, המספרת לראשונה על משפחה יהודית בקנדהאר בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20.
התעודה המובאת כאן[1]מעידה גם על העזרה ההדדית של הקהילות היהודיות של מרכז אסיה שפתחו את ליבם ואת ביתם לפליטים קשי יום. יתר על כן, התעודה גם מלמדת על אישיותו של רבה של טשקנט, שהבין את צורך השעה והמקום והעניק בכורח הנסיבות סמיכה לשחיטה גם למי שלא הוכשר לכך.
התעודה נכתבה בקנדהאר על-ידי הרב יוסף חיים בן פנחס [פנחסוף טשקנטי], רבה של טשקנט, שנמלט מברית המועצות וביקש להגיע לארץ ישראל. בדרכו חנה הרב בקנדהאר, הנמצאת על אם הדרך להודו [פקיסטן בימינו] והתאכסן בביתה של משפחה יהודית שפתחה את ביתה לפליטים שנמלטו מברית המועצות[2]. התעודה מלמדת על אחד ממסלולי הנדודים של הפליטים בשנות ה-30 של המאה ה-20: גניבת הגבול לאפגאניסתאן באזור מאזר-י שאריף ומשם להראת, לקנדהאר, לנמל קראצ'י [בהודו עד 1947 ופקיסטן בימינו], או נמל בומביי [כיום מומביי] בהודו ומשם דרך הים עלו לארץ ישראל[3].
סיפורה של משפחה יהודית יחידה בקנדהאר
בראש המשפחה היהודית בקנדהאר עמד מנשה בן מנשה בן מולא יוסף מולאיוף. הוא נולד יתום בשנת 1889 בעיר הראת שבמערב אפגאניסתאן ונשא את שם אביו שנפטר בזמן הריונה של אימו. המשפחה התייחסה לרב המקובל מולא אור שרגא מיזד, שיוחסו לו מעשי נסים, שהפליאו אף את המוסלמים[4]. לפי המסורת, המשפחה עברה מיזד להראת שבאפגאניסתאן, בדומה לרבים מיהודי יזד. סבא רבא שלו מולא יוסף חיים היה תלמיד חכם ומלמד תינוקות של בית רבן ונאמר עליו שהיה שקוע כל הימים בקריאה ב"ספרים גדולים" (כנראה תלמוד). האם האלמנה פִרנסה את ילדיהכמיילדת וכמרפאה עממית אצל יהודים ולא יהודים בעיר הראת ובכפרים הסמוכים אליה. בהגיעו למצוות נשלח מנשה-הבן כ'שאגרד' [שוליית סוחרים] בערי המסחר, כמקובל אצל יהודי אפגאניסתאן[5]. כעבור שנים אירסו לו את קרובת המשפחה לאה, שהייתה אז בת תשע שנים. הוא נשא אותה לאישה בהגיעה לגיל שתים-עשרה[6].
בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 הגיע מנשה-הבן לעיר קנדהאר, שבה הקים סוכנות למכונות תפירה של חברת 'זינגר', שנחשבה לפאר הקִדמה באותם זמנים. כל עובר אורח יהודי, בדרכו להודו ומשם לארץ ישראל, התאכסן בביתו וסעד על שולחנו, כפי שמעיד בעל הסמיכה לשחיטה: "בראותי כי הוא איש ירא שמים ובעל גמילות חסדים ומכניס אורחים"[7].
שכנותיה של אפגאניסתאן ממערב למזרח:
איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, סין, פקיסטן (עד 1947: חלק מהודו)
הסמיכה לשחיטה במקום המבודד הזה הייתה חיונית ביותר כדי להזין את אורחיו שהגיעו לקנדהאר מותשים מן הדרך הקשה שעברו בה מהרפובליקות הקומוניסטיות של מרכז אסיה, שם גנבו את הגבול, ועד הגיעם לתחנתם בקנדהאר. הפליטים עברו מסלול של סכנות והיו קרבנות של שודדים, נוכלים מבריחי גבול ומעצרים בידי משמר הגבול הסובייטי ומשמר הגבול האפגאני[8]. המסמיך ר' יוסף חיים בן פינחס כותב על כך בתעודה:
"מפני טורח הדרך הרחוקה ובפרט מפני החלשות [הגופנית] ומזג האויר ושרב ושמש[9]. יען כי כל הדרכים בחזקת סכנה, לכן באתי להקֵל עוֹל בא[ו]רחים עוברי דרך להשיב נפשם מפני טורח הדרך והרשיתי לאיש הנז"ל [=הנזכר לעיל] לשחוט עופות בשבילו ובשביל העִברים הא[ו]רחים עוברי דרך"[10].
בעל תעודת הסמיכה נהג בקולא במארח מנשה בן מנשה, אך הסמיכה שהעניק לו הייתה זמנית ובכפיפות לתנאי המקום. מנשה בן מנשה סח לתומו, שמעולם לא למד דיני שחיטה אלא הכשיר עצמו מתוך שראה שוחטים במלאכתם.
המשפחה בקראצ'י לאחר הבריחה מקנדהאר (1935).
משמאל - מנשה בן מנשה בן מולא יוסף מולאיוף,
רעייתו לאה, שתי בנותיו שושנה (ימין) ומרים (שמאל)
ובנו הפעוט מרדכי שנפטר בינקותו.
טרם נולד אז בנו משה. עומדת: העוזרת זילפה.
המסמיך לשחיטה – ר' יוסף חיים בן פינחס [פנחסוף-טשקנטי]
בריחתם ההמונית של יהודים מברית המועצות האסייתית בשנות ה-30 הייתה פועל יוצא של תוכנית הנא"פ – Новая экономическая политика, НЭП– מדיניות כלכלית חדשה שהונהגה ברוסיה על-ידי לנין בשנת 1921. המדיניות החדשה חזרה חלקית וזמנית לשיטה הקפיטליסטית כדי לשקם את הכלכלה הרוסית לאחר מלחמת האזרחים. במסגרת הנא"פ ברית המועצות החזיקה בבעלות על הקרקעות והתעשייה הכבדה, אך הרשתה להפעיל עסקים פרטיים קטנים. יהודים רבים חשפו, עד לעלייתו של סטלין, את רכושם במסגרת התוכנית הקפיטליסטית של לנין, אולם לאחר שסטלין נבחר למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית (1924) הוא השליט דיקטטורה וזנח את "המדיניות הכלכלית החדשה" של לנין. סטלין הנהיג שורה של "תוכניות חומש" שבהם הולאמו מפעלים ואדמות לטובת מפעלי תעשייה ממשלתיים וקולחוזים[11].
רכושם של היהודים שנחשף בימי הנא"פ של לנין הוחרם ונגזרו גזירות קשות. בתי-כנסת נסגרו, ספרי-תורה ותשמישי קדושה אחרים הועברו למרתפי הקג"ב. יהודים נאסרו או הוגלו. כ-4,000 יהודים שרצו להגן על עצמם ועל רכושם ברחו לאיראן או לאפגאניסתאן בדרכם לארץ ישראל, מסע שבמקרים מסוימים נמשך שנים. החל משנת תר"ץ (1930) מתחיל גל בריחה של יהודים מברית המועצות האסייתית. לא אחת הותירו הנמלטים מאחוריהם אישה עגונה ומשפחה ללא אמצעי מחיה. רבים מן הפליטים הגיעו לארץ בחוסר כול[12].
במקרה שלפנינו מדובר ביהודים בוכרים שגנבו את הגבול לאפגאניסתאן ובדרכם לארץ עברו את קנדהאר, שממנה הגיעו לבומביי (כיום מומביי) או לקראצ'י (כיום בפקיסטן), שתיהן ערי נמל. שם עלו על אונייה שהסיעה אותם לפורט סעיד – בדרכם אליה שטו דרך הים הערבי, מפרץ עדן, ים סוף ותעלת סואץ. מנמל פורט סעיד המשיכו בים התיכון לנמל חיפה.
ר' יוסף חיים בן פנחס, הידוע בשמו פנחסוף טשקנטי, רבה של טשקנט בשנות ה-30 המוקדמות של המאה ה-20, נמנה עם הפליטים שנמלטו מברית המועצות בעקבות הנא"פ. בטשקנט שימש כרב הקהילה, שוחט ומוהל, סופר סת"ם ועסק גם בקידושין ובגיטין. בדרכו לארץ ישראל חנה בקנדהאר ביום שישי, י"ב מנחם אב התרצ"ג – 4 באוגוסט 1933. בהגיעו לירושלים שימש כרב בשכונת הבוכרים בירושלים ובמקביל למד בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בירושלים[13]. בתעודה שלפנינו מתגלה ר' יוסף חיים כרב המבין את מצוקת השעה של הפליטים המגיעים לקנדהאר שבורים ורצוצים, כמו את בעייתה של המשפחה היהודית היחידה, החיה בעולם נוכרי ללא שוחט בעל סמיכה. לפי הגדרתו של ר' יוסף חיים:
"מפני חסרון שוחט דמתא[14], הוא שוחט עופות בעצמו ואוכל משחיטתו... רק יודע ה' [=חמישה] דברים המפסידין [=פוסלים] את השחיטה[15] והסכין והשחיטה כדת וכהלכה, גם קבל על עצמו על איזו ריעותות[16]הן ריעותא הנמצא בעצמות והן איזה ריעותא הנמצא בקנה ובושט ובאיברים פנימיים, הכל מחמיר ומטריף מפני חסרון ידיעתו"
הרב בוחן את התנהגותו של המארח, הסח לתומו, ומגלה שלא למד מעולם דינים והלכות שחיטה. עם זאת הוא מתמצא בכמה דיני שחיטה ונוהג בחומרה, כדי כך שלעיתים מטריף גם במקרים ששוחט מיומן לא היה מטריף את העוף:
"הוא יודע העמדת הסכין ומרגיש בפגימת הסכין ומשחיז היטב עד שיהיה ראוי לשחיטה. כאשר האיש בעצמו הראה לי סכינו ובדקתי כי הסכין ראוי לשחיטה והייתי עומד על גביו לראות את שחיטתו כי יפה שחט, רק יודע ה' [=חמישה] דברים המפסידין [=פוסלים] את השחיטה[17] והסכין והשחיטה כדת וכהלכה גם קבל על עצמו על איזו ריעותות[18]הן ריעותא הנמצא בעצמות והן איזה ריעותא הנמצא בקנה ובושט ובאיברים פנימיים, הכל מחמיר ומטריף מפני חסרון ידיעתו. על כן באתי להרשות ולסמוך על שחיטתו במקומות אשר לא נמצאים שו"ב"[19].
היהודי האפגאני בקנדהאר פתח את ביתו בפני יהודי מרכז אסיה הקומוניסטית, הגונבים את הגבול לאפגאניסתאן בדרך הייסורים לארץ ישראל. הם עוברים את קנדהאר ומשם ממשיכים לנמלי הים של הודו. הם מתאכסנים בביתו של המארח הנדיב ולדברי המסמיך: "בראותי כי הוא איש ירא שמים ובעל גמילות חסדים ומכניס אורחים", שפותח שערי ביתו לאכסון הפליטים, המבקשים לעלות לארץ ישראל, ומוצאים מרגוע זמני בקנדהאר לקראת המשך הדרך הקשה. הרב יוסף חיים בן פנחס, הרואה עין בעין את מצוקת הפליטים, והוא מקל בעניין הסמיכה לשחיטה מתוך הכרת המצב המיוחד, שהוא בבחינת פיקוח נפש:
"יען כי כל הדרכים בחזקת סכנה לכן באתי להקל עול בא[ו]רחים עוברי דרך להשיב נפשם מפני טורח הדרך והרשיתי לאיש הנז"ל [=הנזכר לעיל] לשחוט עופות בשבילו ובשביל העברים הא[ו]רחים עוברי דרך".
כתב הסמיכה
כתב הסמיכה שניתן למנשה בן מנשה מולאיוף
על-ידי הרב יוסף חיים בן פנחס [פנחסוף טשקנטי]
ביום י"ב באב התרצ"ג (4 באוגוסט 1933)
תעתיק כתב הסמיכה ופירושו
D. Jamshid Yahudi
, Merchant & Commission Agent, Kandahar, Afghanistan
בדארית באותיות ערביות נכתבה הפירמה:'דאדש ג'משיד יהודי הראתי תַגְ'ר וְ קָמִישֶן אִיגֶ'נְט הַמְל קַנדֶה'.
כתב הסמיכה נכתב על נייר הפירמה' ובה צוין באנגלית ובדארית:'קנדאהר, אפגאניסתאן'.
מספרו של המסמך: 514.
מועד כתיבת המכתב הוא:12 אב יעני מנחם התרצ"ג [= יום שישי, י"ב במנחם-אב התרצ"ג – 4 באוגוסט 1933].
וזה נוסח המסמך:
אנא נפשאי[20]אגב ארחאי[21] דרך קנדהאר הייתי נוסע לירושת"ו בב"א[22] ונתארחתי באכסניא של המוכ"ז[23] כ'מ"ו[24]מנשה בן מ"ו[25]מנשה בן יוסף חיים מולאיוף[26]וראיתי כי אין זולתו תושב יהודי[27]רק הוא ובני ביתו והוא מתעסק בפרקמטא[28], אך מפני חסרון שוחט דמתא[29], הוא שוחט עופות בעצמו ואוכל משחיטתו. בראותי כי הוא איש ירא שמים ובעל גמילות חסדים ומכניס אורחים ומשיח לפי תומו, כי הוא לא למד דינים והלכות שחיטה. רק הוא יודע העמדת הסכין ומרגיש בפגימת הסכין ומשחיז היטב עד שיהיה ראוי לשחיטה. כאשר האיש בעצמו הראה לי סכינו ובדקתי כי הסכין ראוי לשחיטה והייתי עומד על גביו לראות את שחיטתו כי יפה שחט, רק יודע ה'[=חמישה] דברים המפסידין [=פוסלים] את השחיטה[30] והסכין והשחיטה כדת וכהלכה גם קבל על עצמו על איזו ריעותות[31]הן ריעותא הנמצא בעצמות והן איזה ריעותא הנמצא בקנה ובושט ובאיברים פנימיים, הכל מחמיר ומטריף מפני חסרון ידיעתו. על כן באתי להרשות ולסמוך על שחיטתו במקומות אשר לא נמצאים שו"ב[32]ובקיאים ומומחים. אך במקומות אשר שו"ב דמתא מומחים ובקיאים נמצאים אין לו רשות לשחוט אפילו לעצמו, אכן לשחוט עופות בינו לבין עצמו ניתן לו רשות במקומות אשר אין נמצאים שו"ב מומחים ומוחזקים ובקיאים אבל בה(י)מות כלל לא ישחוט עד שילמוד ויטול קבלה [=סמיכה] מחכם. [כדי] לא להכביד משא אשר לא יוכל אנוש לסבול אודות הנמלטים הנוסעים לירושת"ו[33]מפני טורח הדרך הרחוקה ובפרט מפני החלשות ומזג האויר ושרב ושמש יען כי כל הדרכים בחזקת סכנה לכן באתי להקל עול בא[ו]רחים עוברי דרך להשיב נפשם מפני טורח הדרך והרשיתי לאיש הנז"ל [=הנזכר לעיל] לשחוט עופות בשבילו ובשביל העברים הא[ו]רחים עוברי דרך וצור ישראל יצילנו מכל מכשול ועון ולא יבא תקלא ע"י ח"ו[34].
ובאתי על החתום ולאמו"ץ [ולאמת וצדק] כתחז"ל [כתקנת חכמינו זכרונם לברכה] והכל שריר
ובריר וקים[35]
הצ'[=הצעיר] יוסף חיים בן פינחס
סופה של הפרשה: הבריחה מקנדהאר לקראצ'י ומשם לארץ ישראל
משה חי בן מנשה, בנו של מנשה בן מנשה, המתגורר כיום בהוד השרון הוא צייר אמן ובעבר יהלומן, סיפר למחבר המאמר על קורות משפחתו, שנאלצה לברוח על נפשה מקנדהאר:
"בשנת 1935 השלטונות בקאבול טפלו אשמת רצח על יהודי. הנאשם ברח על נפשו ומצא מקלט בביתו של אבי מנשה בן מנשה מולאיוף בקנדהאר. מפקד משטרת קנדהאר, שנהג לקבל דמי לא יחרץ ממנו, הודיע לאבי כי עליו לעזוב מייד את קנדהאר, שאם לא כן יאלץ לכבול אותו באזיקים ולהעבירו למשפט בבירה קאבול בעוון מתן מקלט לעבריין נמלט והוא עלול לשלם בחייו. ברשותו של אבי היו מאה לירות שטרלינג, סכום שווה ערך לכ-5,000 $ בימינו.
קנדהאר ממוקמת 482 ק"מ דרומית-מערבית לקאבול
ו-550 ק"מ דרומית מזרחית להראת. מצודת ההרים
בין מזרח למערב אינה ניתנת למעבר יבשתי ישיר
אבי נעל את החנות ואת ביתו והפקיד את המפתחות בידי ידיד. נטל עמו את אמי לאה, שתי אחיותיי שושנה בת השלוש ומרים בת השנה וחצי ואת העוזרת זילפה שעבדה בביתם. הם עלו על משאית שהביאה אותם לקראצ'י[36]. אמי סיפרה על תנאי המחיה הקשים שעברו עליהם במסלול הבריחה: 'השמים היו לנו לשמיכה והארץ למזרן' ['אָסְמאָן לוֹף מָא בּוּד – וּזְמִין דוֹשַכּ"]. הם מצאו מקלט בבית הכנסת של יהודי עיראק בקראצ'י, שם למד אבא דיני שחיטה כהלכה ואף קיבל סמיכה מלאה כדת וכדין. לפרנסתו עסק בכל מלאכה מזדמנת: הוא שימש סופר סת"ם, שוחט וקצב בקראצ'י. בזמן היעדרו של החזן הקבוע עבר לפני התיבה והיה מפעילי הקהילה. בין לבין עבד גם כסַפָּר ובמקביל למד רפואה עממית וקיבל הסמכה של 'חכִּים', שהתיר לו לעסוק בריפוי. משלמד את שפת המקום – אוּרדוּ – זכה לאזרחות הודית ונתמנה על-ידי השלטונות כממונה אזורי על הספקה ממשלתית של כל סוגי הדגנים – שעורה, חיטה, דורה ועוד".
מוסיף ומספר בן זקוניו משה חי:
בשנת 1939, בהיותו בן 50 שנה, נולדתי אני. במשך שנתיים – מגיל 6 עד 8 - למדתי בבית ספר אנגלי בקראצ'י. בשנת 1948, עם הקמת המדינה, שלח אותי, בן ה-8, אבי לארץ עם אחותי מרים, בת ה-17, שנטלה אחריות כבדה לשלומי ולחינוכי. למדנו בכמה מוסדות של עליית הנוער, קודם בכרכור ואח"כ בירושלים, ומשם הועברתי לתיכון החקלאי 'עליה פתח-תקוה'' (כיום אמי"ת). בגיל 18 משה התגייסתי לנח"ל ולאחר שחרורי מן הצבא למדתי ציור בבצלאל ובבלגיה. לפרנסתי התמחיתי בענף יהלומים באפריקה ובישראל. אבי עלה ארצה מפקיסטן בשנת 1961, בהיותו בן 71 שנים. בשנת 1971 בהיותו בן 81 הלך לעולמו ונטמן בבית העלמין בחולון
הבן משה חי בן מנשה, צייר ויהלומן
הנה כי כן, לפנינו תעודה הלכתית והיסטורית כאחת, המספרת על קורותיהם של הפליטים הנמלטים ממרכז אסיה הסובייטית ועל הסיוע שזכו לו בשם הסולידאריות היהודית באפגאניסתאן ובאיראן. לא אחת המסייעים נאלצו לשלם מחיר כבד בגין הסיוע ההומאני שהגישולאחיהם היהודים במצוקה. הפשרה ההלכתית של רבה של טשקנט בנסיבות המקום והזמן ראויה לעיון מעמיק.
ביבליוגראפיה
בנדרה=נאפ– V N. Bandera "New Economic Policy (NEP) as an Economic Policy."The Journal of Political Economy 71, no. 3 (1963).
בן-צבי=מחקרים ומקורות (תשכ"ו)– יצחק בן צבי, מחקרים ומקורות, יד בן-צבי, ירושלים תשכ"ו. 608 עמ'+ לא לוחות.
דופרי-אפגאניסתאן (1980)– Louis Dupree, Afghanistan, Princeton New Jersey, xxiv+778 pp.
יהושע-רז=מנדחי ישראל באפגאניסתאן (1992) – בן-ציון יהושע-רז, מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן, מוסד ביאליק, ירושלים 1992. 579 עמ'+48 לוחות.
מִיַּזְד לְאֶרֶץ הַקֹּדֶש– תולדות יהודי יַזְד שבפרס ועלייתם לארץ הקודש. ליקט וערך יוסף שרגא, תפארת ירושלים, תשמ"ז. 354 עמ'.
מישאל=בין אפגאניסתאן לא"י– ישראל מישאל, בין אפגאניסתאן לארץ-ישראל – מזכרונותיו של נשיא הקהילה בצפון אפגאניסתאן. התקין והוסיף מבוא ואפילוג: בן-ציון יהושע. ועד עדת הספרדים. ירושלים תשמ"א. 211 עמ'.
מזרחי=בין ישראל לפרס – חנינא מזרחי – יהודי פרס, דביר, תל-אביב תשי"ט. 224 עמ'.
נצר=יהודי איראן=אמנון נצר (עורך), יהודי איראן – עברם, מורשתם וזיקתם לארץ-ישראל. חולון-תל-אביב תשמ"ח. ח+170 עמ'+ 16 לוחות.
פוזיילוב=מבוכארה לירושלים (תשנ"ו) – גיורא פוזיילוב, מבוכארה לירושלים – עלייתם והתיישבותם של יהודי בוכארה בארץ ישראל תרכ"ח-תש"ח (1948-1868). משגב ירושלים, תשנ"ה. 436+XIעמ'.
קגנוביץ=בריחת יהודי בוכרה – אלברט קגנוביץ, הרקע המדיני והסוציו-אקונומי שגרם לבריחת יהודי בוכרה מאסיה התיכונה (1930-1920), העיתון הבוכרי, גיליון 194 (ינואר 2011 – טבת-שבט תשע"א), עמ' 12.
רבין=זרח כוכב מיעקב (תשמ"ט)– הרב יצחק הכהן רבין,זרח כוכב מיעקב כמוהר"ר חזקיה הכהן רבין זצוק"ל – תולדותיהם והליכותיהם בקודש של רבני בוכארה, ירושלים תשמ"ט.
ריצ'מן=נאפ– Sheldon L. Richman "War Communism to NEP: The Road from Serfdom", The Journal ofLibertarian Studies, V, no. 1 (1981): (accessed Mar 4, 2009), 93.
המאמר ראה אור לראשונה ב'כיוונים חדשים' - כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות - כרך 24 (סיוון תשע"א - יוני 2011), עמודים 243-232.
*****
________________________________________
[1]תודתי נתונה למר משה חי בן מנשה, שהמציא לי צילום של תעודת הסמיכה שניתנה לאביו
ותצלום משפחתי והוסיף מידע על משפחתו בקנדהאר ובקראצ'י עד לעלייתם לארץ.
[2]לאחר חלוקתה של הודו בשנת 1947 מעבר הגבול היה לפקיסטן.
[3]מסלולים נוספים, שעליהם הצבעתי בספרי (ראה יהושע-רז=מנדחי ישראל באפגאניסתאן, עמ'
185):
א. בוכארה – צ'אהר-ג'ו – מארי, מרב Mari, Marv)) – משהד – טהראן;
ב. אשחאבאד, בירת טורקמניסטן, משם דרך המדבר והרי קופט למשהד או לטהראן.
ג. סמרקנד - תרמז בדרום אוזבקיסטן (1,130 ק"מ), גניבת הגבול האפגני, משם למשהד, טהראן
שבה קיבלו סרטיפיקטים ועלו לארץ;
ד. מעבר חוקי, כביכול, באמצעות דרכונים שהנפיקו קונסוליות זרות תמורת שלמונים.
[4]הרב אור שרגא נולד בעיר יזד ככל הנראה בראשית המאה ה-18 ונפטר בעיר יזד בשנת תקנ"ד (1794). נשארו ממנו שתי איגרות: האחת נכתבה בשנת תקמ"ב (1782) ובה פנייה ליהודי משהד לסייע לשד"ר (שלוחא דרבנן), שליח שנשלח לאסוף תרומות לטובת מוסדות בארץ ישראל, חכם אליהו מהעיר חברון; האיגרת השנייה נכתבה בשנת תקמ"ג (1783), גם היא ליהודי משהד. באיגרת בקשה לאלץ יהודי בשם יצחק בן יהודה כהן לדאוג לפרנסת אשתו שננטשה כעגונה ללא עזרה בעיר יזד. באיגרת זו הרב אור שרגא מבקש, שבמקרה שאין הסיוע אפשרי, ישלח הבעל גט לאשתו ראה בן-צבי=מחקרים ומקורות (תשכ"ו), עמ' 297, 308-305. על תולדות הרב אור שרגא וצאצאיו ראה 'מיזד לארץ הקודש', עמ' 200-141; מזרחי=בין ישראל לפרס, עמ' 140-138; 214. נצר=יהודי איראן, עמ 128. קברו של הרב אור שרגא נמצא בפאתי העיר יזד ונחשב למקום קדוש ליהודים ולמוסלמים.
[5]ראה יהושע-רז=מנדחי ישראל באפגאניסתאן, עמ' 350-347.
[6]על מנהגי חתונה בקרב יהודי אפגאניסתאן, ראה יהושע-רז=מנדחי ישראל באפגאניסתאן, עמ'
396-392.
[7]על הסולידריות היהודית ועל הכנסת האורחים של יהודי אפגאניסתאן פליטים, ראה רבין=זרח כוכב מיעקב, עמ' ריא. על עזרתם של יהודי אפגאניסתאן לפליטים הבוכארים שגנבו את הגבול, ראה: יהושע-רז=מנדחי ישראל באפגאניסתאןן (1992), עמ' 188-185. על עזרתם של אנוסי משהד לקהילות יהודיות אחרות בפעולות הצלה, בסיוע כלכלי ובמעשי חסד, ראה: יהושע-רז=מנדחי ישראל באפגאניסתאן (1992), עמ' 147-146.
[8] ראה יהושע-רז=מנדחי ישראל באפגאניסתאן (1992), עמ' 188-184.
[9] בחודשים יולי-ספטמבר משתוללות סופות חול בלתי פוסקות הקרויות: 'סופות 120 הימים' ('bad-i-sad-o-bist-roz') ומשתרעות מהראת בצפון מערב ועד לבלוצ'יסטן הפקיסטנית. הטמפרטורה מגיעה אז ל-45 מעלות ביום והמים קופאים בלילה. שמות המדבריות מעידים גם על תנאי החיים - 'דשט-י מארגו' ('מדבר המוות') ומדבריות האבן והחול. החורף הוא קשה ומגיע לנקודת הקיפאון ויורדים שלגים כבדים. ראה דופרי-אפגאניסתאן, עמ' 31-25.
[10]ראה מישאל-בין אפגאניסתאן לא"י, עמ' 72-68.
[11]בנדרה=נאפ; ריצ'מן=נאפ; קגנוביץ=בריחת יהודי בוכרה.
[12]רבין=זרח כוכב מיעקב, עמ' רלד נאמר: "בשנת תרצ"ה, עד הגיע מור אבי זצ"ל לארץ ישראל, היו בירושלים הרבה משפחות מנותקות, דהיינו: הנשים נשארו, והבעלים הגיעו ארצה וכן נשים אשר הגיעו לארץ ובעליהן נשארו בבוכארה. הללו פנו אל הרב [חזקיה הכהן רבין] שיפטור אותן מעגינותן".
[13]אני מודה לידידי ד"ר גיורא פוזיילוב, שלדבריו מדובר בתעודה שכתב הרב יוסף חי בן פנחס, פנחסוף טשקנטי. ממנו שמעתי על קורותיו של הרב בטשקנט ובירושלים. ראה פוזיילוב=מבוכארא לירושלים.
[14]בעיר.
[15]"זביחהזוהאמורהבתורהסתםצריךלפרשאותהולידעבאיזהמקוםמןהבהמהשוחטין, וכמהשיעור
השחיטה, ובאיזהדברשוחטין, ומתישוחטין, והיכןשוחטין, וכיצדשוחטין, ומההןהדבריםהמפסידיןאת
השחיטה, ומיהואהשוחט, ועלכלהדבריםהאלוצונובתורהואמרוזבחתמבקרךוגו' כאשרצויתיךואכלת
בשעריךוגו' שכלהדבריםהאלועלפהצוהבהןכשארתורהשבעלפהשהיאהנקראתמצוהכמושביארנו
בתחלתחבורזה"(רמב"ם, הלכות שחיטה, פרק א, הלכה ה).
[16]ריבוי של רעותא, רעה שלילה צד חומרה בה, לפי אתיליד בה רעותא , נתגלה בשחיטה ספק טרפות (לפי חולין ט, א)
[17]"זביחהזוהאמורהבתורהסתםצריךלפרשאותהולידעבאיזהמקוםמןהבהמהשוחטין,וכמהשיעור השחיטה,ובאיזהדברשוחטין,ומתישוחטין,והיכןשוחטין,וכיצדשוחטין,ומההןהדבריםהמפסידיןאת השחיטה,ומיהואהשוחט' עלכלהדבריםהאלוצוונובתורהואמרוזבחתמבקרךוגו' כאשרצויתיךואכלת בשעריךוגו''שכלהדבריםהאלועלפהצוהבהןכשארתורהשבעלפהשהיאהנקראתמצוהכמושביארנו בתחלתחבורזה" (רמב"ם, הלכות שחיטה, פרק א, הלכה ה).
[18]ריבוי של רעותא, רעה שלילה צד חומרה בה, לפי אתיליד בה רעותא , נתגלה בשחיטה ספק טרפות (לפי חולין ט, א)
[19]על מידת הקפדנות וההחמרה של רבני בוכרה אנו לומדים מנוסח סמיכת שחיטה הנהוג בבוכארה והמובא ברבין=זרח כוכב מיעקב, עמ' קב.
[20]על-פי מסכת ברכות נה, א: "שעשרת הדברות מתחילות ב"אנכי", והוא ראשי תיבות "אנא נפשאי כתיבת יהיבת", שפירושו: אני את עצמי כתבתי ונתתי
[21]אגב אורחא, בהזדמנות, תוך כדי, על פי ברכות ב, ב.
[22]לירושלים תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.
[23]המוסר כתב זה.
[24]כבוד מורנו ורבנו ואולי: כבוד מולא.
[25]מורנו ורבנו
[26]שם משפחתו המקורי היה מולא ובתקופה שבה שהה בבוכרה הוסיף לשמו סיומת 'יוף' [בן] שהייתה מקובלת בקרב יהודי בוכרה.
[27]בעיר קנדהאר, בירתה הקודמת של אפגאניסתאן החל משנת 1747 . קנדהאר הוקמה לפי המסורת בשנת 330 לפני הספירה על-ידי אלכסנדר הגדול. השם 'קנדהאר' (Gandhara) נגזר מהשם אלכסנדריה או Iskandriya. בשנת 1776 עברה הבירה לקאבול.
[28]פְּרַקְמַטְיָה– מסחר.
[29]בעיר.
[30]"זביחהזוהאמורהבתורהסתםצריךלפרשאותהולידעבאיזהמקוםמןהבהמהשוחטין, וכמהשיעור
השחיטה, ובאיזהדברשוחטין, ומתישוחטין, והיכןשוחטין, וכיצדשוחטין, ומההןהדבריםהמפסידיןאת
השחיטה, ומיהואהשוחט, ועלכלהדבריםהאלוצונובתורהואמרוזבחתמבקרךוגו' כאשרצויתיךואכלת
בשעריךוגו' שכלהדבריםהאלועלפהצוהבהןכשארתורהשבעלפהשהיאהנקראתמצוהכמושביארנו
בתחלתחבורזה"(רמב"ם, הלכות שחיטה, פרק א, הלכה ה).
[31]ריבוי של רעותא, רעה, שלילה שצד חומרה בה, לפי אתיליד בה רעותא , נתגלה בשחיטה ספק טרפות (לפי חולין ט, א)
[32]שוחטים ובודקים.
[33]הימים ימי הבריחה ההמונית של יהודים בוכרים בעקבות הנא"פ [התוכנית הכלכלית החדשה של לנין], שבעקבותיה הוחרם רכוש יהודי והחלו גזירות קשות. יהודים ברחו על נפשם כשלא אחת הותירו מאחוריהם משפחה שלימה. הם גנבו את הגבול לאפגאניסתאן או לאיראן. במקרה שלפנינו מדובר ביהודים בוכרים שגנבו את הגבול לאפגאניסתאן ובדרכם לארץ עוברים את העיר קנדהאר בדרכם לקאבול או למעבר הגבול הקרוב לקנדהאר. יהושע-רז=מנדחי ישראל באפגאניסתאן (1992).
[34]ולא תבוא תקלה על ידו חס ושלום.
[35]אלו מילות סיום בשטרות לפני החתימה ובעיקר בנוסח של כתובות בעדות ישראל השונות, שפירושו מאושר וקיים באופן ודאי. במקורו ממסכת בבא בתרא קסא, א ("ולא אמרו מחק פסול (בשטר) אלא במקום שריר וקים"). ובירושלמי, גיטין נ, ג ("קים שריר וברור").
[36]קראצ'י היא העיר המאוכלסת ביותר בפקיסטן (בימינו כ-13 מיליון תושבים). הייתה בירת פקיסטן משנת עצמאותה 1947 ועד לשנת 1958, שאז הועברה הבירה לאסלאמאבאד. עד 1947 הייתה חלק מהודועד הקמתה של פקיסטאן העצמאית. עד אז ישבו בה כ-2,500 יהודים. בשל גילויי איבה כלפיהם, עזבו רוב יהודי פקיסטאן את המדינה. היהודים הספורים שנותרו במדינה מרוכזים בעיקר בקראצ'י.
******
סוף דבר, מאת המערכת:
בט"ו בכסלו תשע"ב (11.12.11) הסתיים מסע הנדודים של תעודת הסמיכה לשחיטה שניתנה ע"י רבה של טשקנט הרב יוסף חיים בן פנחס (פנחסוף טשקנטי), בקנדהאר שבאפגניסטן,
למנשה בן מנשה בן מולא יוסף מולאיוף.
בט"ו בכסלו תשע"ב , 11.12.11, מסר מר משה-חי בן מנשה בן הקהילה האפגנית את התעודה
לידי מר אריאל וִיטֶרְבּוֹ העובד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, למען תשמר בתנאים הראויים, תבוא לידיעת הציבור, תפורסם באתר הספרייה הלאומית ותוכל לשמש את כל הרוצה להתוודע ולחקור את קורות יהודי אפגניסטן ויחסי הגומלין בינם לבין יתר הקהילות היהודיות
במרכז אסיה.
מר אריאל וִיטֶרְבּוֹ מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית על תעודות היסטוריות.
התעודה נמסרה לידיו והיא תרשם באוסף התעודות ההיסטוריות של מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.
בתחילה תעבור התעודה למעבדה לשימור ושיקום כתבי יד של הספרייה לנקותה מחמרים העשויים לפגוע בה במהלך הזמן. במעבדה זו יותאםלה אוגדן "ידידותי" (נטול חומציות, נטול ברזלים, כדי שהמסמך לא יינזק).
לאחר מכן תשמר התעודה במחלקה וינתן לה פרסום באתר הספרייה הלאומית מאחר וקשור בה סיפור מיוחד.
קבלה על המסירה ומכתב תודה ישלחו אל מר משה חיבן-מנשה מאת הספרייה הלאומית.
עתה באתר הבית של הספרייה הלאומית:
הספרייה הלאומית העלתה לרשת את כתב הסמיכה לשחיטה שניתן בקנדהאר עם הסיפור המתלווה אליו