דמותו של יוסף סימן-טוב מאת יוסף פינחסוף
מר יוסף פנחסוף מביא להלן זכרונות מן המסורת המשפחתית.
האחריות לתוכן הדברים ודיוקם הם על המחבר בלבד.
דמותו של יוסף סימן – טוב והשפעתו על התפתחות הקהילה בכאבול
מאת יוסף פנחסוף
בתמונה יוסף סימן טוב משמאל עם טורבן לבן, מחזיק
את הילד יוסף פנחסוף, לשמאלם אביגיל פנחסוף אמו של יוסף
(אשת יוסף ס"ט) ורחל פמבשי הסבתא
יוסף סימן-טוב היה כבן חמשים כשהתחתן עם אמי , צעירה בת 17 . השמועה אז
אמרה , שהוא לא רצה בנישואים האלה , כי הוא נרתע מפער הגילים . הוא שודל לכך ע"י
דודים של אמי, מתוך שיקול להשיג (כך אני מעריך) שתי מטרות : האחת - להיפטר מהר
מ"הצרה" שהתרחשה זה עתה : בעלה של אמי (שהוא אבי הביולוגי) הוכה למוות בפרעות
שארעו בערי השדה (ביניהם העיר בלך שבה נולדו וחיו הורי) אחרי ההפיכה בשנת 1929.
והנה נותרו שתי אלמנות עם תינוק (שזה אני), חסרי כל וללא מפרנס . המטרה השניה של
דודי אמי הייתה להערכתי –להגיע לקירבה לאדם בעל השפעה . יוסף סימן-טוב היה גביר
עשיר, בעל השפעה בחצר המלך, להתקרב אליו בדרך זו היה פיתוי עצום , שקשה היה לא
להיתפס בו .
1 . מי היה יוסף סימן – טוב ?
יוסף סימן-טוב היה דמות סמכותית, גבר נשוא פנים, רזה, נמוך קומה, שהדרת זקן כסופה
מעטירה את פניו , רציני וכבד ראש ובעל מעמד של מנהיגות קהילתית בלתי מעורערת.
כיצד הגיע למעמד כזה , יהודי ממשפחת המעמד הבינוני בקהילה היהודית שבעיר הראת
קרוב מאוד לגבול אירן ? וכיצד רכש מעמד בחצר המלך ? האם הגיע למעמד זה בזכות
קשריו עם הממשל? כיצד בכלל הגיע לקשרים אלה, בגלל אישיותו או רק הודות לעושרו?
קיימת תאוריה להיווצרות השפעה זו, ואני בחנתי- מתוך סקרנות עצומה - את הנושא על
רקע תאוריה זו ותוך בחינת הארועים, הנפשות הפועלות ודרך פעולתו של סימן-טוב . את
מסקנותי אביא בהמשך .
2 . פעילותו ומעשיו של סימן - טוב
באותן שנים ועד יום פטירתו הייתי עד לארועים רבים, שבהם כיכב סימן-טוב בסמכותיות,
בחלקם הייתי עד באופן מקרי ובחלקם- כתוצאה מסקרנות. הייתי ילד סקרן מאוד, וכנראה
שסקרנות זו גרמה לי להידחס לכל מיני מקומות בהם התרחשו מאורעות . הנה להלן מספר
דוגמאות ממאורעות , אשר במרכזם עמד סימן-טוב :
ארוע א' – הצלת יהודים שברחו מרוסיה
בשנת 1932 עברו את גבול רוסיה הקומוניסטית כ - 30 משפחות , מערים קרובות
לגבול אפגניסטן : בוכרה , טשקנד , סמרקנד - ערים שהיו חלק מאוזבקיסטן שהשתייכה
לברית המועצות של אז . כל היהודים האלה נעצרו מיד ע"י המשטרה האפגנית שבעיירת
הגבול. על מנת למנוע תסבוכת עם ברית המועצות של אז, שמאז ומתמיד הטילה צל כבד
ומאיים על עצמאותה של אפגניסטן , החליטו השלטונות להחזיר את היהודים האלה לידי
שלטונות רוסיה . אילו היו מבצעים החלטה זו - התוצאה היתה אחת: הוצאתם להורג של
יהודים אלה ע"י שלטונות רוסיה . היהודים היו עצורים בידי משטרת מזאר - עיר ראשית ,
קרובה לגבול רוסיה . היהודים בבלך, שכאמור היתה אחד משלושת המרכזים של היהודים
במדינה זו , והיתה גם סמוכה לעיר מזאר , נזעקו מיד . שתי סיבות היו לכך : האחת - הם
בעצמם היו יוצאי "התפוצה" הזו וקיימו קשרים גלויים (קשרי מסחר וריעות עד לעלייתם
של הקומוניסטים לשלטון) וקשרים סמויים . השתיים- כשלון הבריחה יכל היה לחסל את
הקילוחים הדקים של נדידת "בני משפחותינו" מרוסיה לאפגניסטן .כאן נכנס מיד לתמונה
מיודענו סימן-טוב , שמעמדו והשפעתו נודעו בכל הקהילות . הוא הוזעק למשימת הצלה .
סימן-טוב פעל במהירות . השיג מהמלך ביטולו של צו הגירוש וקיבל אישור הבאתם לעיר
הבירה כאבול , בה התגורר בעצמו. הוא יצא אישית למסע זה- מסע ארוך ומפרך בתנאים
ששררו אז- ואני יחד עם סבתי התלווינו למסע זה , שבחלקו הפך לביקור קרובי משפחת
סבתי בעיר בלך . בעת ההיא הייתי בן 3 בלבד , אך חקוקות עדיין בזכרוני חלק מתמונות
המסע הזה . ברם , הסיפור שמסופר כאן (הוא נכון ואומת ע"י הנפשות הפועלות מאוחר
יותר) קשור לתפקודו של סימן - טוב כמנהיג אחראי , כסמכות פוליטית ומוסרית . הדבר
הזה התבטא לא רק באקט של הצלת יהודים , אלא גם בהמשך , כשהיה צורך לדאוג
לכלכלתם ולפרנסתם של יהודים אלה. במשך השנים (בשנים הראשונות בסיוע סימן-טוב
בלבד , ויותר מאוחר ע"י כל הקהילה) הפכו יהודים אלה לחלק חשוב מחיי הקהילה . הם
שגשגו ופרחו, חלקם התעשרו, והפכו לאחת משתי העדות של היהודים בכאבול , במידה
שווה של חשיבות . העדה השניה היתה העדה ה"הראתית" ,שמקורה בפרס .
ברבות הימים הכרתי את כל המשפחות האלה (בעיר זו כולם הכירו את כולם)
והתיידדתי עם ילדיהן . גם כיום אני שומע אודות פעילותם של אותם יהודים מעניינים-
בדור השני והשלישי - שחי בארה"ב , באיטליה , באנגליה וגם בישראל . עושה רושם ,
לפחות לפי הסיפורים , שהם עשירים ומצליחים . יהודים אלה יחד עם צאצאיהם חייבים
את חייהם לאותו סימן-טוב .
ארוע ב' – הצלה מגרדום
בשנים 1932-1933 (בערך בתקופה זו , על פי חישובים שערכתי) עצרו את אחד
היהודים המכובדים בקהילה (לא אזכיר שם) , באשמת ריגול . הוא הורשע ועונשו נקבע:
מוות. הייתי עד לאחת משיחות (אחת מיני רבות) של ראשי הקהילה עם סימן-טוב בבית
(רק בהיותי נער , כששמעתי את הסיפור על פרטיו הדרמטיים , שיחזרתי את כל הארוע
שם, בשיחה ההיא) . הסיפור היה כדלקמן : סימן-טוב פנה לראש הממשלה , יש אומרים
שהיה עוין ליהודים , אך הלה סירב להקל בגזר הדין . הכתובת הבאה היתה המלך עצמו.
פניות אלה לוו תמיד בהרבה מתנות יקרות ערך (תכשיטים ושטיחים אומנותיים) . האיש
ניצל , פשוט הורד מחבל התליה (לא לשם מליצה אני מציין זאת, כי זאת היתה הנורמה) .
לימים עלה האיש ארצה - זה היה בשנים 70-73 - וביקר בבית אחותי , שגרה בשכנותנו .
אני ורעייתי נתבקשנו לבוא. אחרי ברכות ושיחה על הא ועל דא (וגם לגימת כמה כוסיות
מהמשקה "משחרר הלשון"), פרץ האיש בדמעות תוך כדי איזכור הארוע ההוא, ואף ציון
העובדה שהוא חב את חייו לסימן-טוב .
ארוע ג' – אילוף הסורר
הקהילה היהודית בכאבול היתה קהילה קטנה, מכונסת בתוך עצמה, שקטה מאוד
וסולידית. המבוגרים עסקו במסחר, ברובם המכריע בטקסטיל, ביקרו בקביעות וללא יוצא
מן הכלל בבית כנסת , תרמו לקהילה מכספם ומזמנם , כדי לשמור ולשמר את האחדות
ואת הקיום ההוגן בסביבה , שלא היתה אמנם עוינת , אך בכל זאת הייתה זרה . הצעירים
גם הם הלכו בתלם ושמרו על כבוד המשפחה-הקהילה. את ההצלחה הגדולה של מדיניות
אחראית זו יש לזקוף לזכות הקהילה כולה, אך בראש ובראשונה לזכות ראשיה ,כי מעולם-
ולו פעם אחת- לא נזקק איש מבין היהודים לרשויות השלטון, פרט למקרים שחייבו ממש
התערבות השלטונות , וזאת ביוזמת ראשי הקהילה ואלה היו נדירים .
והנה הסתובב לו בקהילה בחור צעיר (נדמה לי שהוא השתייך לקבוצת היהודים
המהגרים מבוכרה) , שמעשיו והתנהגותו הדאיגו את ראשי הקהילה . הוא אפילו נשמע
מאיים על כוונתו להתאסלם !!! צריך להבין , שבנסיבות ההן נחשבה תופעה כזו לשואה .
ואז הייתה שוב ישיבה של ראשי הקהילה , שבראשה ישב סימן - טוב . היא נערכה , כמו
בכל המקרים, אצלנו בבית . חגיגה לסקרנות החטטנית שלי ! נכחתי בחלק מהישיבה, בה
הוזמן הבחור הצעיר (מעולם לא גורשתי ממעמדים כאלה , משום מה , כנראה שאיש לא
העז לעשות זאת ולסימן-טוב לא היה אכפת , כי הוא די חיבב אותי) . הצעיר עבר "טיפול"
שלא ישכח אותו כל ימי חייו . בשיא הטיפול , שכלל צעקות ואיומים רבים, קם סימן-טוב
עם מקל הליכה כבד בידו, ניגש אל הבחור ואיים בטון, שלא השאיר מקום לספקות ביחס
לרצינות כוונתו . הבחור נשבר, בכה והבטיח להיטיב את דרכיו . כך נהגו שם לפתור בעיות,
שלמען האמת היו מעטות ושוליות .
ארוע ד' – החטא ועונשו
ציינתי קודם , שמשפחת סימן-טוב הפכה לשבט די גדול בכאבול , כי כל חלקיה
עברו לגור בעיר הבירה , בקרבת האיש העשיר והכל יכול - ובצדק . באופן טבעי הם גם
הרגישו עליונות בקהילה , מעין משפחת אצולה . והנה כרעם ביום בהיר נפל דבר בקרב
המשפחה , מה זאת אומרת "דבר" ? אסון , שואה ! אחת מבנותיה הרווקות של אחת
מבנות הדוד של סימן-טוב נכנסה להריון . במושגים של הקהילה זוהי כלימה, שמטביעה
את קלונה על כל חלקי המשפחה . אני זוכר את בוקרו המוקדם של יום מסוים , בטרם
הלכתי לבית הספר , שהגיע לביתנו אבי הבחורה , זקן אומלל והרוס . התייצב בדחילו
ורחימו בפני סימן-טוב, ובבכי מר בישר לו את הבשורה . המסכן שמע נזיפות וגערות על
כך שלא שמר על בתו לבל תשרך דרכיה. במר יאושו אמר - איים הזקן: "אני אלך ואזרוק
את עצמי לנהר!" (היה בכאבול נהר , שזרם וחצה את העיר). זה היה מעין ביטוי "תחזיקו
אותי אחרת אני אתאבד" . את משפט התגובה של סימן-טוב , שזעק אותו בקול , ועם יד
מושטת לפנים, לא אשכח: "לך תזרוק את עצמך, איש לא מחזיק אותך". כדי להבין באיזו
מידה ראה זאת סימן-טוב כאסון לאומי, אציין עוד ארוע שזכור לי היטב . הסצינה ההיא
התרחשה מספר ימים לפני חג הפסח . כמובן שהחג הזה היה אבל במשפחת סימן- טוב.
בבית שלנו איש לא העז להראות סימן קל של חגיגיות. בערב החג ההוא התפללנו בבית
הכנסת. בתפילה (אותה מתפללים כולם בדממה) יש פסוק , האומר : אתה בחרתנו מכל
העמים. לפתע נשמע קול זעקה ,שפילח את הדממה: "אתה מאסתנו מכל העמים!!". זה
היה קולו של סימן-טוב , שראה בארוע זה אסון לאומי .
עברו החגים והגיעה עת ההתפכחות מחלום רע ומר, כמו תמיד. צריך היה לטפל
בצדדים מעשיים של הפרשה, מי היה האב ומי יהיה אחראי על האשה והילד שיוולד, וכן
הלאה. הבחורה הצביעה על אדם בשם (לא אזכיר שם אך אומר שהוא היה מהמשפחה),
איש נשוי ואב לשתי בנות , כעל האיש ששכב עמה , ואף פרטה את פרטי המפגשים (על
גג הבית בו התגוררו מספר משפחות , וביניהן משפחתה של הבחורה ושל האיש). האיש
הכחיש זאת בתוקף ונשבע שלא כן הוא. הענין לא הגיע לפתרונו הסביר בהליכים רגילים,
שסימן-טוב העדיף אותם מתנהלים בלעדיו, מסיבות מובנות . הגיעה העת להעביר מהלך
ולהפעיל את ישיבת נכבדי העדה - מוסד לא פורמלי אך מאוד יעיל . הישיבה התקיימה ,
בביתנו כמובן, ואני נכחתי בה, כמובן, מבלי שאיש ירגיש בי או יעניק לי תשומת - לב .
הישיבה ארכה שעות רבות . התוצאה היתה ידועה , כי היא היתה היחידה האפשרית. אבל
היתה כאן בעיה : כדי להשיג תוצאה זו היה צורך בהסכמת האיש -אך האיש לא נטה כלל
לשתף פעולה . אחד מהנכבדים לחץ, שידל, איים - ללא הועיל . המנהיגות של סימן-טוב
והאוטוריטה שלו הכריעו את הכף , כי הפחד מהשפעתו וקשריו של סימן-טוב היה מאגי .
האיש נאלץ להודות, חתם על הכתובה , שהיתה מוכנה מלכתחילה , והפך לבעלה החוקי
של הבחורה . האיש החליט נכון - גם אם מחוסר ברירה ומבלי להתחשב באפשרות ,
שהוא חף מ"פשע". חיבבתי אותו, כי הוא היה איש מאוד חביב, ישר וצנוע.
לכאורה פתרון הלכתי מקובל, שמסדיר את מצבם ה"נורמלי" של האשה והעובר
שברחמה בתוך היהדות. אך החיים חזקים ולעתים קרובות אכזריים יותר מאלף פתרונות
כפויים ופורמליים - גם אם הם כשרים– אך הם אינם פתרונות מוסכמים . האיש המשיך
בחייו עם בני משפחתו , ללא קיום קשר כלשהו עם "אשתו" החדשה (תמכו בה כלכלית) ,
והתינוק שנולד כונה בפי ההמון עד יום עזיבתו את אפגניסטן : " הממזר". יתכן שהכינוי
רודף אותו עד היום , כלל לא חשוב שלפי ההלכה הוא ילד יהודי לכל דבר. כמובן שמעמדו
בתור שכזה היה נחות, הגם שהוא היה (מתעתועי הגורל) ילד ונער עירני ופיקח .
היום במבט לאחור , כשאני משחזר את ההתרחשויות האלה , שבאופן מדהים
מופיעות בבהירות בזכרוני, אני חש שהייתי מעין זבוב על הקיר , שהיה עד לדרמות בחיי
סימן-טוב , האיש שדמותו המופלאה לא מפוענחת לי עד היום .
זה היה יוסף סימן-טוב : בעל יוזמה , חכם , סמכותי ומנהיג . היו בקהילה כמה
דמויות סמכותיות , אך הוא בלט מעל כולן . מטבע הדברים, יחסו למשפחה היה תערובת
של אבהות וסמכותיות, כיאה למעמדו ולאופיו. יחסו אלי לא היה שונה מאשר ליתר חלקי
המשפחה : מנותק - כמעט - מהנעשה בבית, טרוד ושקוע בעניניו שהיו מחוץ לבית , וכל
עניני הבית הגדול והמלא אורחים ומבקרים הוסדרו ע"י מספר משרתים וסוכן בית .
כיצד הגיע למעמד זה
מעמדו של סימן-טוב נוצר כתוצאה מארוע מסוים , שקשר אותו אל המלך ואל
ממשלתו , שכולם - פרט לכמה "מקצועיים" - היו קרובי משפחתו . מה היה אותו ארוע?
לדעת מביני דבר ויודעי דבר , הארוע שהתרחש בשנת 1929 , בעת שסימן-טוב היה סוחר
עשיר ובעל זכיון ליצוא פרוות קאראקול (פרוות כבש צעיר מעובדות ומשמשות לתעשיית
מעילים וכובעים), הוא שתרם למעמדו של סימן-טוב . במדינה שלט אז מלך , בשם אמאן
אללה, שלימים קראתי ושמעתי עליו ועל אודותיו סיפורים נפלאים. מסיפורים אלה ניבט
אליך איש משכיל , ליברלי (יחסית כמובן) , רפורמטור , שביקש לשחרר את ארצו משנים
של השפעות זרות, בעיקר מאימת המלחמות הסמויות והגלויות בין אנגליה ורוסיה ביחס
לאזורי השפעה ושליטה של שני ענקים אלה . האימפריה הבריטית שלטה אז בהודו ,
ולאפגניסטן היה גבול ארוך עם הודו במזרח, כשם שהיה לה גבול ארוך עם רוסיה בצפון
(ועם אירן במערב) . הרוסים בחשו לא מעט בפוליטיקה הפנימית של אפגניסטן ,זאת כדי
לקיים כח הרתעה נגד האנגלים . אלה מצדם שמרו בשבע עיניים , לבל תיפול אפגניסטן
אל תוך חיבוק הדוב הרוסי. פעמים רבות התפתחה "שמירה" זו לכדי תקריות, ואף מספר
פלישות האנגלים אל תוככי המדינה וגם שלטו בה מדי פעם ובאופן חלקי . מלחמות אלה
מוזכרות בצבעים דרמטיים ואפיים בספרות האנגלית מאותם ימים. מובן שספרות עניפה
זו תיארה את האנגלים כלוחמים עזי נפש ופטריוטים, שהם מגינים על האימפריה בחירוף
נפש . הכל בעטיפה רומנטית , כמובן .
דבר אחד ידעתי אז בהקשר זה (קיבלתי חיזוק מקריאה מאוחרת יותר בספרות
רלבנטית לתקופות אלה) , והוא : ארץ זו איננה ניתנת לשליטה ע"י גורמים זרים , בגלל
רוח הקרב ונכונות ההקרבה של תושביה . כך קרה גם לאנגלים, שתמיד יצאו מארץ קשה
וקשוחה זו כשזנבם בין רגליהם . כשהרוסים פלשו לאפגניסטן לפני למעלה מעשרים שנה,
שיערתי , שסופם של הרוסים יהיה מר. לאסונה של ארץ זו זה לקח שנים עקובות מדם,
ואני מניח שהסיבה היא אכזריות הרוסים וחוסר מוחלט של משטר דמוקרטי. ידעתי זאת
בבירור, מכיוון שהכרתי את הארץ ואוכלוסייתה. היו לי יחס וקשר רגשי לארץ זו (חלק
מזה נשאר בנפשי עד היום) . במידה מסוימת היא היתה המולדת הריאלית שלי , כאשר
ישראל - או יותר נכון "ירושלים"- היתה מדינה אוטופית עבור כל יהודי באשר הוא שם .
ענינה אותי הפוליטיקה שלה , ההיסטוריה , האנשים אשר עיצבו את דמותה , הספרות
שלה, הנופים שלה . לא , לא חשתי את עצמי כגוף זר בארץ זרה - עם כל החלום בהקיץ
והפנטזיה על "ארץ אבותינו". אני רואה היום על המרקע את אפגניסטן, הרוסה ומנוונת
ממאבק של שנים נגד הרוסים חסרי המצפון . התמונות עושות עוול נורא לארץ, שאני
הכרתי : ארץ שלווה , נופים משגעים וקהילה קטנה, שמנהלת את חייה בשקט ובשלווה
ובקירבה משפחתית בין כל חלקיה . גם אם התרחקתי מעט מהווי הקהילה (בשלבים
מאוחרים של חיי שם עדיין הייתי קשור) , זאת באמת היתה משפחה .
מכל מקום, המלך אמאן אללה הפך בעיני הבריטים לשליט מסוכן , שעלול היה
להפוך את אפגניסטן לאזור השפעה סובייטי , וזאת בגלל נטיותיו הלאומניות ומשחקי
העצמאות שלו . הם החליטו לסלקו . הבריטים פיתחו שיטות מתוחכמות לשם ביצוע
מהפכות מקומיות, באמצעות מדיניות "הפרד ומשול", והם הפכו לאמנים גדולים בתחום
זה, דבר שסייע להם לשלוט על חלק ניכר מכדור הארץ. זו היתה התקופה, עליה נאמרה
האימרה המפורסמת : "השמש זורחת 24 שעות ביממה על הדגל הבריטי" .
האיש שנבחר למשימת הפיכה זו היה איש מתוך העם, קראו לו "סקאוו" (מוכר
מים שבתוך נאדות) , איש פשוט ובלתי ידוע . אני מניח שהוא הוכן היטב למשימה זו .
הטכניקה היתה פשוטה : הרבה כסף , גיוס שבטים , שנאמנותם למלך - כל מלך - היא
ממילא מפוקפקת , ולגבי המלך הספציפי הזה קל היה גם להסית אותם נגדו , ע"י הצגתו
ככופר , בגלל ניסיונותיו לערוך מספר רפורמות ליברליות . ההפיכה התחוללה , והיא
הצליחה חלקית - בערי השדה תחילה - והמלך נאלץ לברוח לחו"ל. הבריטים שהיו אמני
התככים הפוליטיים והבחישות בתהליכים פנימיים של מדינות, לא התכוונו מלכתחילה
שהמהפכן הלאומני - הריקא הזה - ישלוט במדינה . הוא היה רק הכדור היעיל , שנבחר
לפגוע במלך, וככזה סיים את תפקידו עם בריחת המלך. ואכן המהלך הבא בלוח השחמט
הבריטי , שהיה מתוכנן מראש , כיאה לאלוף השחמט , יצא לדרך : להמליך איש מתוך
האצולה האפגנית , דיפלומט ושגריר בארץ מערבית (כנראה שנבדקו גם נטיותיו הפרו-
מערביות) . שם האיש היה נאדר. המהפכן הצעיר לא שיתף, כנראה, פעולה, ויתכן שהוא
גם התאהב בתפקיד ולקח את עצמו יותר מדי ברצינות . סופם של טפשים , כשהם גם
שאפתנים ועקשנים, הוא תמיד מר, כי נועד להם כדור בסוף ההצגה והם ברוב טפשותם
נשארים עד סוף המערכה האחרונה . כדי לבצע את הפיכת הנגד , היה צורך לארגן שוב
שבטים מתאימים ומימון (קניית נשק, הכנות ארגוניות, שיחוד ראשי השבטים וכו') . אני
מניח שהבריטים הזרימו את הכסף , אך כנראה שזה לא הספיק , נוכח עקשותו ולחימתו
הבלתי מתפשרת של המהפכן . וכך גויסו עשירי כאבול , שסימן-טוב היה ביניהם, ומימנו
את המשכה המוצלח של ההפיכה הנגדית . יש אומרים , שסימן-טוב היה אחד התורמים
העיקריים . נאדר הוכתר כמלך ונקרא "נאדר שאה", וכצפוי בדרמות כאלה נתלה המהפכן
הצעיר , ששגעון הגדלות עלה לראשו . כראש ממשלה נתמנה אחיו של המלך . כך הפך
סימן-טוב "לפרסונה גראטה" בחצר המלוכה ובממשל .
4 . סימן – טוב והמשפחה
כשנתיים לפני מותו (נפטר בשנת 1941) הדרדר מצבו הבריאותי , וכנראה גם
מצבו הכלכלי . אינני יודע כיצד קרה הדבר , שהוא לא היה יותר יצואן פרוות קראקול .
סימן-טוב היה מתכתב עם משפחת אמינוף מלונדון, היעד של היצוא , והמכתבים נכתבו
עם ניר העתקה. פעמים רבות דפדפתי בספר העתקי המכתבים (חטטנות) וזכור לי מכתב
אחד, שסימן-טוב כתב לאמינוף, ובו היו דברי תחנונים, לבל יבצע את כוונתו ויפגע קשה
בפרנסת אשתו וילדיו הקטנים . ההשערה שלי, שהיצוא הופסק עקב המצב באירופה ערב
מלחמת העולם השניה . כשאני משחזר את ההיסטוריה של משפחתנו , במאמץ מחשבתי
ובניצול המאגר הטעון והמלא של הזכרונות, וגם מעט דמיון- אני מגיע למסקנות הבאות :
א - בין אם מעמדו המיוחד הקנה לו בטחון עצמי , וכתוצאה מכך אישיותו הפכה מנהיגה
וסמכותית , ובין אם אישיותו המיוחדת הקנתה לו את המעמד הרם - סימן-טוב היה
תוצר אורגני של הקהילה היהודית באפגניסטן דהיינו : קהילה שהתקיימה - תרבותית
וחברתית – במסגרת סגורה : חיים רוחניים , חברתיים ותרבותיים כמעט אוטונומיים.
חיי הקהילה היו חלקים, נוחים יחסית , ללא תסבוכות ובעיות . מעולם לא התרחשו
בקהילה רצח , גניבות ,שוד, מכות, זנות, כפירה במסורת או כל פשע אחר, פרט לאותם
מקרים תמימים שציינתי לעיל . פשוט חיים משעממים . יחד עם זאת , סבלה חברה זו
מכמה סממנים אופיניים במצבים אלה של סגירות מוחלטת בפני כל משב רוח מבחוץ.
סימן -טוב היה חלק אורגני של החברה הזו .
ב- לא ברור מה קדם למה : מצבו הבריאותי המדרדר למצבו הכלכלי המתמוטט או להיפך.
ברור שלאחר הירצחו של המלך (נרצח ע"י מתנקש - תלמיד אוניברסיטה- בעת ביקורו
של המלך במוסד זה , ומי יודע ידה של איזו מעצמה היתה בדבר?) ירדה השפעתו של
סימן-טוב. המלך נרצח בשנת 33 (או 34). יש אומרים שהוא השאיר צוואה לבנו "זאהר
שאה" , שמלך אחריו , לשמור על אלה שהטיבו עם הכתר . אפשר ובכך ניתן להסביר
את המשכו הסביר של מעמד סימן-טוב . המלך החדש היה נער צעיר והשפעת דודו
(היהודים סברו שהוא לא אוהד אותנו) פגעה במידת מה ברצונו הטוב של המלך הצעיר.
ג- בפעם הראשונה שאני התוודעתי (עדיין באופן שטחי) למצבנו הכלכלי , היה זה כאשר
עברנו להתגורר מבית גדול מאוד , עם חצר של 4-5 דונם , ובה עצי פרי רבים , לבית
קטן (יחסית , כי גם בו היו מספיק חדרים) עם חצר קטנה מאוד. אם בבתים הקודמים
נתקיימו חיים די תוססים של יציאה שנתית למספר חודשים לאזור נופש (אשר נקרא
"פאגמאן"), אזור עם מעיינות מים, קריר בקיץ , יערות , נהר , גנים יפהפיים ושפע של
עצי פרי, מסיבות נשים, סעודות, וכו' . כל זה נפסק , חלקו לפני כן, והחיים הפכו להם
לקודרים. גרנו שנתיים בבית הזה, עד מותו של סימן-טוב , ובתקופה הזו הוא לא יצא,
כמעט, מהבית , מפאת מחלה, שהלכה והחמירה . גם מלחמת העולם , שפרצה בשנת
39 , גרמה כנראה לחיסול סופי של עסקי סימן-טוב. מדוע אני מציין זאת? כשהמשפחה
נותרה חסרת כל ונאבקה שנים, כדי להישרד, שאלתי את עצמי לא פעם כיצד זה קרה?
היכן נעלם העושר של אדם, שהיה פנומן בהישגים שלו, אדם שנכנס ויצא בחצר המלך
ובלשכות השלטון בצורה חופשית. אדם שבכל חג סוכות התארחו בסוכתו ראשי המדינה
ואדם שהתארח עם משפחתו בחצר המלך ? היום, כשאני מנתח את הענין בפרספקטיבה
של זמן ועם ההיכרות עם הנפשות הפועלות, שהיו מעורבות ביצירת המצב - אני מגיע
למסקנה , שמספר גורמים חברו יחדיו ואפשרו את האסון . היו אז גרסאות שונות ביחס
להיעלמות הונו . אחת מהן הייתה של המשפחה . זו התחזקה אצלי לאור כמה ארועים
שהתרחשו בשנים האחרונות שלפני מותו . אני לא אוכל לפרט יותר כי אין הוכחות .
ד. כפי שציינתי , סימן-טוב היה יהודי אפגני במובנה הרחב (היהודי) של המילה : חי את חיי
היום יום, אין השקעה לטווח ארוך , אין הבטחה של זמנים קשים , אם המצב רע-אז מה
יעזור , ואם המצב טוב - אז מה יש לדאוג . חוץ מזה - הכל בידי שמיים ! כך הוא נהג
בעת שהיה עשיר , ועם התדרדרות המצב הוא לא חשב אלא על תיקון . וכך מצא אותו
המשבר : במצב מנטלי ופיזי ירוד מאוד , מתוסכל , ובסביבה שאיננה פועלת יותר לפי
כללי המשחק המוכרים לו - לא בממשל ולא בקהילה .
יוסף סימן– טוב לא היה אומנם אבי הביולוגי אך בכל המובנים הוא היה אבי האמיתי,
הוא נפטר כחצי שנה לאחר שארע האסון הכבד ביותר בחייו : בנו בן הארבע נשרף למוות
במוצאי יום כיפור . הוא ממש עלה בלהבות מול עיני המשפחה, ולא עזרו מאמצי כיבוי שלי
ושל סוכן הבית שלנו . נשארו לנו , פרט ללב שבור , גם ידיים שרופות . אסון אחר שנמנע
ממנו התרחש לאחר פטירתו: בתו של אחד מאחיו בהראת התאסלמה כאשר התאהבה בגבר
מוסלמי וברחה כדי להתחתן עמו . היא ומשפחתו חיים כיום באירן .
סימן– טוב עשה רבות למען אנשים כה רבים . הוא היה האיש שסלל את דרכן של
משפחות רבות לנהור לכאבול עיר הבירה, שהפכה למקום נוח מאוד עבור הקהילה היהודית .
אני הערצתי את דמותו עד שאני נושא עמי את זכרו . בשנתו האחרונה הייתי מגיע יום יום
מבית הספר עם עתון ושתי חפיסות סיגריות (עישן הרבה) והייתי מקריא לו את החדשות בלי
להבין הרבה את תוכנן. יתכן והוא קיווה שמלחמה ארורה זו תיגמר והוא ישוב לעסקיו. הוא
ראה ימים רבים של גדולה אך גם מנה גדושה של שברון לב . הוא חרד למשפחתו ולקיומה,
אך אם ניתן היה ליידע אותו כי אז היה גאה במשפחתו : אמי ז"ל , שהפכה עם התאלמנותה
השנייה בגיל 28 לדמות דומיננטית במשפחה , לא נזקקה מעולם לחסדי פרנסי הקהילה (אלה
ודאי היו מסייעים) . היא ניהלה בית כאילו לא ארע דבר . זה התאפשר הודות לעבודתי אשר
פירנסה חלקית את המשפחה והודות למלאי הגדול של תכשיטים יקרי ערך, שמדי חג נשלפו
ופריט כזה או אחר נמכר , כדי לחגוג כהלכה את החג (כולל אירוח אחרי תפילה – כנהוג אז
בקהילה) . הוא גם היה גאה – אילו ידע – שמשפחתו היכתה שורשים בישראל (כולם ללא
יוצא מן הכלל) ובין צאצאיו נמנים אמנית, מוזיקאית, בעלת הוצאת ספרים , רופא ויבואנים
מוצלחים . הקהילה האפגנית חייבת לו הרבה , ובמיוחד כל אלה ממשפחות בוכריות שהוא
הציל אותם , ואני לא בטוח שצאצאי אותן משפחות יודעים זאת .
יהי זכרו ברוך .