מתוך "קהילת הראת שבאפגניסטן"
מאת זאב גול
פרק ט' 'רפואה ומחלות', עמודים 56-58
צבי יקותיאל מספר כי היו רופאים עממיים אשר ניהלו "חנות תרופות". על המדפים ניצבו קופסאות שהכילו תבלינים שונים, צמחים ו"תרופות". אדם שחש מיחוש כל שהוא הלך לחנותו של ה"חכים" והלה כתש לו תרופה בהתאם למחלתו.
עם כל זאת יודעים יהוד-העיר לספר כי הייתה משפחת רופאים יהודיים, רופאים של ממש, אשר השתמשו בצמחי מרפא יחד עם תרופות מודרניות, הזריקו זריקות וניתחו חולים.
דבריהם נשמעו לי, ספק אגדה ספק גוזמא, אך בסופו של דבר התוודעתי לבן משפחה זו, בנימין מולא, אשר עלה מהראת בשנת 1953 והוא סיפר על קורות משפחתו ומוצאותיה.
על פי הידוע לו, הגיעו אבות המשפחה להראת מקאזוין ויאזד שבפרס לפני כ-200 שנה.
אביו משיח מולא, נולד בהראת ובימי אמאנוללה נישלח לעיר כריסטאבד שעל גבול פרס, שם הוא עסק בבדיקת דרכונים של אפגנים אשר עברו לפרס.
באותה עיר ישבו רופאים פרסיים ומוסלמים, שהתמחו ברפואה צמחים. משיח מולא שהיה סקרן נתחבר אליהם ובמרוצת השנים למד מהם את סודות המקצוע. יותר מאוחר הגיעו לאותה עיר גבול, רופאים אירופאים מרוסיה ואנגליה, חלקם רופאים אזרחיים שבדקו את העוברים ושבים בנקודת הגבול וחלקם שרתו כרופאים צבאיים. גם מהם למד משיח והפעם רפואה "מודרנית".
האב, ממשיך לספר בנימין מולא, החל לעסוק בפרקטיקה ורכש ניסיון מעשי רב בריפוי חולים מוסלמים. יחד עם זאת עסק במסחר וכאשר הגיע לרגל מסחרו לעיר משהד, היה רוכש שם צמחי מרפא, להם היה זקוק. מהרופאים האירופאים למד משיח את שמותיהם של "תרופות בלטינית", נתמחה בשטח זה וזכה לתואר "חכימג'י", שפרושו רופא, וכך פנו אליו כל דורשיו.
משיח היה היהודי הראשון שעסק ברפואה בעיר הראת. מרבית חוליו היו המוסלמים. את מחלתם איבחן על ידי מגע-יד ומישוש. כאשר פנו אליו נשים מוסלמיות, הן באו רעולות פנים ו"הרופא" איבחן מחלתן על ידי בדיקת מישוש של הדופק ולרוב לא טעה באבחונו. המחלה הנפוצה באותם ימים מציין בנימין הייתה המלריה.
יהודים מיעטו לפנות אליו, משום ששמו מבטחם ב"מזמורי תהילים", אך אלה שפנו אליו, זכו לשרות ללא תשלום.
אחיו של בנימין, יהודה המכונה "יא-יא", למד מאביו את סודות המקצוע ועם הזמן עבד ולמד אצל רופא אנגלי וממנו למד יהודה לנתח אברים חיצוניים, תפירת חתכים וכיוצא בזה.
את ניתוחיו ביצע "יא-יא" ב"מרפאה" שהייתה בחצר ביתם או ברחוב. הוא נשא עימו כלי עבודה וכאשר פגשו חולה ברחוב ונזקק לתפר או לניתוח חיצוני, ביצע "יא-יא" את עבודתו במקום.
יהודה טיפל בשברי יד ורגל, טחורים ופצעים שונים. שבר לא היו מגבסים, אלא מקבעים בעזרת לוח עץ ומטפחת בד. כאשר היה צורך הועסק גם כמיילד.
יהודה שלט בשפת הארץ, אותה למד אצל מורה מוסלמי, ובאנגלית, אותה רכש אצל הרופאים איתם עבד. יותר מאוחר נסע לקאבול הבירה, שם השתלם במשך שלוש שנים בבית ספר לרפואה. מוריו היו אנגלים, גרמנים ומוסלמים בני הארץ. בתום לימודיו קיבל תעודת הסמכה.
האב והבן שיתפו פעולה. שמעם עבר מפה לאוזן ודרך קבע השתרך תור של מוסלמים ליד ביתם. עובדה זו עוררה את קנאתם של הרופאים המוסלמים. אשר מדי פעם העלילו עליהם עלילות שונות. האב והבן נאלצו להסתתר עד יעבור זעם.
לרוב קרה הדבר בעת חילופי שליטים בקאבול הבירה או בעיר הראת עצמה.
האב, משיח, נפטר בהראת ערב הכרזת המדינה. על האח יהודה העלילו מתחריו כי הרג מוסלמי נכבד תוך כדי ריפויו. בעזרת שוחד רב וזיוף תעודות הוברח האח יהודה ארצה. כאן בארץ נמנע מלעסוק ברפואה, בעיקר משום שלא ניתן להשיג צמחי מרפא. הוא נפטר לפני כ-8 שנים (1976).
גם בנימין עצמו למד רזי-הקצוע אצל אביו. על פי עדותו נטש את "בית המדרש" בהיותו בן 10 ועבר לעבוד אצל אביו. בנימין התמחה ב"רוקחות" ועיסוקו היה אספקת תרופות. סיפורה של משפחת מולא בהראת העיר הוא סיפור חד פעמי, לא היה לו המשך.