תה מאת אריה אליסף
תה
מאת אריה אליאסף
המערכת הביאה את הדברים כלשונם ללא עריכה
אריה אליאסף
תה עם הל, באדיבות מירי קורט
בס"ד
תה
מאת אריה אליאסף
כיום מצויים הרבה סוגי תה. תה שחור, תה ירוק אמיתי, תה ארלגריי, תה יסמין וכו'. הרב המוחלט של המשקאות הללו
באים בשקיות נייר פילטר מיוחדות הצמודות לחוט כותנה ולא בתפזורת. בתחילה, היתה תקופה קצרה ששקית התה
היתה צמודה לפס "ניר כסף" שגרם לאי נוחות בזמן נעור השקית בתה הרותח ומלכלך את היד. כיום כולם "ממהרים"
וכשרוצים לשתות, לוקחים שקית, מניחים בכוס קרטון, יוצקים מים רותחים, מנערים כדי לקבל את הצבע הרצוי, מי
שמעוניין שם סוכר, בוחשים בעזרת "כפית" פלסטית שלפעמים מתעוותת מהחום, זורקים את השקית והכפית ולא
משתמשים בה יותר. אם שותים זאת בהתכנסות חשובה, אזי מונחים על השולחן שקיות של סוגי תה שונים ומשונים בתוך
קופסה מהודרת, שקיות סוכר לבן, סוכר חום, מלבין קפה כל מיני עוגיות עם שומשום, שוקולד, קצפת, קרקרים שונים
ומשונים בטעם מלוח, מעושן, חריף, צלוחיות פיצוחים שונים, לא חסרים "נשנושים" וכו'. לאחר שגומרים לשתות וללעוס,
בדרך כלל מנגבים את השפתיים משאריות התה וגרגרי המאכלים עם מפית נייר או שניים, תוחבים אותה/ם לכוס
ושולחים את הכוס בעקבות שקית התה וכפית התה מפלסטיק המשומשת לפח הצמוד לשולחן. הצייקנים לוקחים
מספר שקיות תה, "בוחנים" אותם ואת הסובבים. וכשמתאים דוחפים לכיס תוך מלמול חרישי או בשקט. ישנם
עוד עשרות מוצרים שמשום מה קוראים להם "תה". לדוגמא: תה לואיזה, תה ורדים, תה קנמון (בטח עוד ימציאו
"תה קפה") במקום לקרוא להם: משקה לואיזה, משקה ורדים, משקה קינמון וכו'. והאנשים לא מרגישים שמשקרים
להם בגלוי. אישית, אני טוחן עלים יבשים של לואיזה, (חשוב מאוד גם עלים יבשים של זוטה לבנה!) גרגרי אניס ושומר
ביחס של אחד לאחד, (הזוטה הלבנה בכמות קטנה יותר) מערב הכל ביחד. מי שאוהב מנטה, ישים גם קצת עלי מנטה.
יותר טוב מכל "תה ירוק" אחר. שם פחות מרבע כפית מהתערובת בכוס, יוצק מים רותחים, מערבב בכפית, כעבור
זמן קצר, הכל שוקע לתחתית הכוס. מי שרוצה, ישים גם סוכר.
ברצוני לתאר את עניין התה ומה שמסביבו בשכונה מספר שנים לפני קום המדינה, לפני שהאנשים היו "ממהרים".
השתמשנו בכוסות זכוכית פשוטות העשויות מזכוכית עבה בצבע עכור ירקרק דומות מאוד מבחינה חיצונית לכוסות
הפיירקס העבות של היום. במקרה של נפילה, אפילו לתוך הכיור, הכוס היתה נשברת למספר שברים בעלי פינות חדות
מאוד. בגלל הדופן העבה, "סגולה" מיוחדת היתה לכוסות הללו. בימים קרים, הכוס המלאה מים רותחים, היתה לפתע
נשברת. אם היתה מונחת על השלחן, המשטח היה מתרטב. אם בשעה שהחזיקו בידים, כפות הידים ולעיתים קרובות
הבגדים היו נרטבים. ובמקרה באמצע הלגימה, גם הסנטר. לא פעם, היה אחד מהחבורה "קופץ" אחורה יחד עם הכסא
ומחייך/מקלל, כי כוס התה "התפוצץ" לו בידיים. במפיות נייר לא השתמשו, אבל תמיד היתה מגבת קטנה מוכנה על
השלחן לשימוש במקרה של "תקלה". עלי התה היו מגיעים בתוך "פקט" ניר (שקית) במשקל, נדמה
לי, של 200 גרם. כפי שכתבתי קודם, בשכונה ראיתי רק תה שחור. היה גם תה ירוק שהבוכרים נהגו לשתות במוצאי שבת
כדי להקל בעיכול השומנים מארוחת השבת הכבדה, תרתי משמע...
סוכר. השתמשנו בסוכר חום עד לאחר סיום מלחמת העולם השניה. הסוכר היה מונח בתוך קופסת פח קטנה, או כלי
פורצלן קטן עם מכסה. כשרצו לשתות תה, הרימו את המכסה וכל אחד לקח כמות הרצויה לו בעזרת כפית.
השתמשו גם בקוביות סוכר. שמו מדי פעם בפעם קוביה בפה כעין NABAT " ולגמו דרכו את התה. היה גם "נבט
קריסטלים שקופים של סוכר. בדרך כלל מספר חתיכות "מושחלות" ודבוקות בחוט כותנה לבן דק. למעשה הנבט היה
סוכריה של סוכר שקוף והיו מוצצים אותו כדי להמתיק את התה. הנבט היה גם עוזר כדי להקל על הצטננות. לתינוקות
עם בעיות גזים, המיסו חתיכת נבט במים והשקו התינוק כדי להקל את המצב. נדמה לי שהנבט עשוי מסוכר ענבים. היו
אנשים שבישלו סוכר בצורה מיוחדת שברו אותו לחתיכות .bishlame ׂ כיום, מי שרוצה לשתות תה, ניגש לקומקום החשמלי, ממלא
מים "בלי חשבון" לוחץ בקלילות על מפסק, אפילו לא צריך ללחוץ שוב על המפסק, כי הוא מתנתק אוטומטית תוך זמן
קצר המים רותחים ומוכנים. בילדותי, לכל משפחה היו זוג קומקומים. אחד גדול עבור המים ואחד קטן עבור תמצית
התה. בדרך כלל הקומקומים היו עשויים מאלומיניום. היו גם קומקומים מצופים בפורצלן בצבעים שונים. המהודרים יותר
היו עם ציורי פרחים בצבעים שונים. לנו היו קומקומי אלומיניום. (אחרי קום המדינה, היתה תקופה שהופיע
קומקום שורק. בזרבובית של הקומקום היתה תקועה משרוקית, ושהמים רתחו, נשמע ציפצוף מתמשך גבוה ומרגיז
ומיהרו לגשת ולכבות את האש.) גודל הקומקום "הראשי" תלוי בגודל המשפחה. למשפחות ברוכות ילדים, והם הרוב,
היה קומקום גדול, לעומת זוג זקנים עם קומקום קטן שמספיק מקסימום לארבע כוסות. כשרצו לשתות תה הכניסו
מים "בחשבון" משתי סיבות. האחת, כי את המים שאבו מהבור (היה צריך לסננו מתולעים דרך בד לבן עדין), קשה
בעיקר בחורף, הסיבה השניה והעיקרית, לחסוך בנפט ולא לבזבז על הרתחת מים מיותרים. עבור השתיה של הבוקר,
קפה עם חלב!! או קקאו עם חלב.
הדבר הראשון שהאמהות עשו אחרי שנטלו הידים ורחצו הפנים, לקחו את הקומקום וניגשו לכד החרס הגדול המונח
בפינת המטבח שבחצר! הסירו המכסה ובעזרת ספל אלומיניום קטן "שאבו" מים לפי מספר הילדים והכניסו לקומקום.
חזרו לדירה, בחורף בקור ובגשם, והניחו את הקומקום על פתילית הנפט , כי לקח זמן עד שהמים "רתחו".
הן עצמן, שתו מאוחר יותר בנפרד. (רוב האבות יצאו מוקדם לעבודה.) אח"כ האמהות לקחו את סיר החלב ויצאו לרחוב
לקראת עדר העיזים והכבשים קנו חלב וחזרו למטבח. בדקו והוציאו, במשיכה והחלקה עדינה ע"י האצבע, שערות
של העז שנפלו לחלב בזמן החליבה. את סיר החלב הניחו על פתיליה אחרת והשגיחו עליה מקרוב, כי
בחום מסוים החלב גולש תוך שניות. במקרה שלא שמו לב, כל השכנים הריחו את התוצאה של הגלישה. כשאני כותב
זאת כיום, אני "מרגיש" את הריח. כשהמים "רתחו", אחרי שעה ארוכה, מזגו את השתיה לפי מספר הילדים. מי
מהילדים שהתעצל, אני ביניהם, שתה משקה פושר. אבי ע"ה היה פועל בביח"ר בלטות (מרצפות), נאלץ בדר כלל להתפלל
שחרית ביחידות, הניח קומקום עם כמות של כוס מים בקרוב, לפני התפילה והמים רתחו עם סיום התפילה. בטח
לא שמתם לב ולא חשבתם שבימות החורף הקרים, בדירות קפואות ולחות, לקח זמן כפול, אם לא יותר, עד שהמים
"רתחו", ולכן בימים כאלו, האמהות קמו מוקדם יותר מאשר בקיץ. למעשה המים לא רתחו אף פעם בגלל החום הנמוך של
הפתיליה. אני מעריך שבמקרה הטוב ביותר, חום המים הגיע לשבעים וחמש מעלות צלזיוס בקיץ. בחורף אפילו פחות.
במקרים שרצו מים רותחים "אמיתיים", למשל לטבול ולהרגיע את הכאבים בכפות הרגלים בחורף בגלל אבעבועות
הקור, או כדי לעשות אמבטיה לתינוק עשו זאת על גבי הפרימוס הקטן הרועש עם כל הסיפור הכרוך בכך. אמנם
הקטע הנ"ל לא שייך בדיוק ל"תה" אלא לקפה או קקאו, אבל מתאר את הדרוש להכנת המים לתה. במקרה ונשאר עודף של
מים "רותחים" בכמות "גדולה", מי שהיה לו טרמוס שמר את המים העודפים. מקסימום, אם לא ישתמש בהם, יוכל
להחזיר לקומקום בפעם הבאה. זכרו, חבל על כל טיפת מים. את ההשוואה כיום, אני משאיר לדמיונכם. תתחילו משאיבת
המים וסינונו דרך הבד לכלי החרס הגדול....(כיום, בס"הפותחים ברז..וחלב מוכן..)
נעבור כעת לתה. כמו שכתבתי קודם, בכל בית היה קומקום קטן לתמצית התה. אצלנו קראו לתמצית התה "מויגי"
במלרע. לקראת שבת הכינו תמצית חדשה MOYIGI והשתמשו בה לשבת. ביום ראשון כשהצבע הפך לבהיר
הוסיפו עלים חדשים על הישנים. כשהתמצית נחלשה, הניחו מספר עלי תה בתחתית הכוס יצקו עליהם את המים החמים,
בחשו היטב עד שקבלו צבע יפה ואם רצו, הוסיפו סוכר. בדרך כלל, בערך ביום שלישי, הכינו תמצית חדשה עם פחות עלי
תה כמו של שבת והשתמשו עד ערב שבת וחוזר חלילה...תה של עקרת בית. אחרי שהשתחררה משליחת הילדים לבית
הספר, אכלה ארוחת בוקר ניקתה הדירה ויצאה למטבחשבחצר להכין ארוחת צהרים. בסביבות שעה אחת עשרה,
ישבה לשתות כוס תה ולנוח קצת. עשתה סיבוב קצר בשוק, קנתה ירקות ודברי מכולת וחזרה הביתה. אחרי הצהרים
בסביבות שעה ארבע הפסקת תה עם עם בסקויטים. בדרך כלל ביסקויטם פשוטים עגולים (בניגוד להיום שרוב
הבסקויטים מלבניים) רוטינה זאת היתה עד יום שלישי או רביעי, כי הגיע יום הכביסה הארוך והמפרך.
תאור קצר של היום הארוך. דבר ראשון, להקדים לצאת לרחוב הצמוד לבית. למתוח חבלים לתליית הכביסה לרוחב הרחוב בגלל
"תחרות" של השכנות, להגביה החבלים ע"י קורת עץ, להדליק הפרימוס הגדול המיועד לכביסה בלבד. בחורף
המתינו ליום לא גשום. (לא היתה אז תחזית מזג אויר, לכן לפעמים נאלצו להפסיק את הכביסה באמצע ולברוח הביתה
עם כל הכרוך בכך ולהמשיך ביום אחר) העמדת דוד הכביסה על תלת רגל, מילוי הדוד במים על ידי דלי אחרי שאיבת
המים מהבור, ערבוב הכביסה שבדוד ע"י מוט קטן של קרש עגול, להעביר הבגדים לתוך פיילה המכילה מים חמים, ישיבה
על שרפרף עץ נמוך! לשפשף ולחבוט את הבגדים היטב ולתלותם על החבלים כדי שיתיבשו. לפעמים באמצע הכביסה
שומעים צעקות בלווי צלצול פעמון ידני: "נפט נפט" ולאחריו מופיע בקצה הרחוב סוס מושך עגלה עם מיכל נפט וצריכים
לקום לגשת ולהגביה בעזרת הקורה את החבלים הרפוים כדי שהעגלה תצליח לעבור מבלי להתקל בחבלים. ואם כבוד
הסוס הופיע אחרי שתלו את הכביסה, הנשים מיהרו מהחצר החוצה, הורידו חלק מהבגדים מהחבלים והגביהו בעזרת
הקורה את החבלים לפי הסדר כדי שיוכל להמשיך בדרכו. סיפור זה נמשך מספר שעות "טובות" לפחות עד שעה שתיים.
בחורף, במקרה של מספר ימים רצופים בגשם, הניחו את כל הכביסה בפיילה או באמבטית התינוק והמתינו להשתפרות
מזג האויר. לפעמים הגשם פסק דווקא ביום שבת.
כעת חוזרת עקרת הבית לנושא המאמר שלנו. היא חוזרת עייפה הביתה מישרת את הגב שהיה כפוף כל הזמן, נחה קצת,
"מרתיחה" מים על הפתיליה ושותה כוס תה ממותק בסוכר עם מספר ביסקוויטים עגולים. (היא עוד צריכה להכין ארוחת צהרים או ערב)
אני חושב שעבור עקרת הבית זה כוס תה שיש לו טעם מיוחד, במידה ולא הופיע הסוס הנ"ל באמצע המנוחה.
כנ"ל עד יום רביעי. ביום חמישי ובעיקר שישי, עקרת הבית בקושי, אם בכלל, הספיקה ללגום כוס תה בגלל ההכנות לשבת.
סיבוב בשוק לקנות ירקות ופירות, מצרכים מהמכולת, קנית דגים, נקוי הדגים, קנית בשר,
המלחתו תוך "מתח" בגלל החתולים שבחצר האורבים לארוחת חינם וכו'. (נא לזכור שאין ברז של מים ולא גז
לבישול, מטבח קטנטן, רוב העבודה נעשית בחצר החשופה בקיץ ובחורף, ובמקביל טיפול בתינוק/ות). ממש לפני כניסת
השבת, מרשה לעצמה ללגום במנוחה כוס תה.
תה של שבת. לכבוד שבת, קרוב לכניסת השבת, ניקו את הטיון מהעלים הישנים, שמו עלי תה חדשים,
כתשו מספר קטן של תרמילי הל ב"הוונג דסטה" HAVANG DASTE ("מכתש ועלי" בתרגום מדויק לעברית.) והוסיפו לטיון.
הרתיחו מים בקומקום על הפרימוס הקטן והעבירו למיחם. עשו זאת מספר פעמים בהתאם לכמות הרצויה. המיחם עצמו
היה מאלומיניום עם ברז מקדימה. עטפו את המיחם מסביב ב"שמיכה" העשויה משכבות של מספר בדים התפורים יחד.
בראש המיחם היתה תבנית אלומיניום בעומק של כשבעה ס"מ שהתאימה בדיוק לקוטר הפנימי של המיחם. הניחו
בתוכה דגים, בדרך כלל קרפיון, בחורף סרדיני כינרת קטנטנים, וביצים עם תבלינים כהקדמה לארוחת שבת
השניה. (סיפרתי פעם שהקרפיון שתה את כל המים שבתבנית. "אשרי המאמין". כך היה מסיים אחד ממספרי
הסיפורים בשכונה למאזיניו שמסביבו.) בליל שבת נהגנו לפצח גרעינים ולשתות תה בלי סוכר לאחר הארוחה. כנ"ל גם
לאחר הסעודה השניה, ומספר כוסות תה ממותק בסוכר במשך היום עד מוצ"ש. היו אנשים שבשבתות הקיץ אחה"צ
התישבו על כיסאות בחצר או בגינה, שתו תה ושיחקו ששבש במשך שעות ומסביבם אנשים המנסים לתת עצות. ביניהם
היה אחד שאשתו הצדקת ישבה לידו על שרפרף וקראה תהילים. במקרים שהיה מפסיד, היה גוער בה מ"עצבים".
במוצ"ש הכינו תה מהתמצית שנחלשה מהשימוש במשך השבת. זה פחות או יותר תה של שבת.
תה של פועלים. אני מביא דוגמה מאבי ע"ה שהיא אפיינית להרבה פועלים שהיו בשכונה. בימים שהיתה לו עבודה (בדרך
כלל בביח"ר למרצפות) הניח לפני השינה, על הפתיליה שעל אדן החלון הרחב, כמות מים מינימלית, הדרושה להכנת כוס
תה. קם מוקדם בבוקר, הדליק הפתיליה והתפלל ביחידות שחרית. לגם כוס תה פושר, לקח את ארוחת הבוקר
והצהרים, הניח בסל העשוי בד ומיהר לעבודה. למעשה כמעט ולא ראינו אותו בבקרים כאלו. היתה תקופה קצרה שהיה לו
תרמוס, אז לקח אתו גם מים חמים לשתות תה בעבודה. כשהתרמוס נשבר הפסיק לקחת מים חמים. חזר לפנות ערב,
התפלל מנחה וערבית, אכל ארוחת ערב, שתה כוס תה והלך לישון מוקדם כדי לאגור כח.
תה של משתתפים בשיעור בלילה
בבית הכנסת לאחר תפילת ערבית. אני מתאר את בית הכנסת של העדה "ישועה
ורחמים" אופייני גם למקומות אחרים. בדרך כלל המשתתפים היו כעשרים זקנים שחלקם נמנמו או פיהקו
בשיעור. בודדים מהקהל חבשו מצנפות, ה"פחות זקנים", כובעי פרוה בדוגמאות שונות ו"הצעירים" מגבעות. פרט
לצעירים, הזקנים לבשו מעילים כבדים בקיץ ובחורף (לא קשור לנושא שלנו. בניגוד לאז שהתפללנו בלילות שבת מנחה
וערבית ברצף והלכנו הביתה, כיום הספרדים אימצו מהאשכנזים את המנהג של דרשה של הרב בין מנחה וערבית.
באחד מלילות השבת, הבן שלי אמר לי לאחר הדרשה "אבא, תשעים אחוז מהקהל נרדם והרב המשיך בהתלהבות". תבינו
שגם אני נרדמתי. במקרה ואני נשאר ער, אני רואה שבערך חמישים אחוז מהקהל שיושב קדימה נרדם, וחלק מהקהל
מעיין בעלונים שחצי מהתוכן פרסומות. היפה בקטע, חלק מאלה שנרדמו, קמים ונגשים לרב, לוחצים את ידו ואומרים
בקול: "חזק ברוך".) נחזור לזקנים שבשעור. השמש, חיים אסל ע"ה, מכין קומקום גדול של מים חמים המונחים על
הפתיליה ומעל פתח הקומקום מונח הטיון. הוא מכין תה מתוק אחיד בכוסות הזכוכית המגושמות, מניח ישירות על
המגש הלח מנוזלים ועושה סיבוב בין הקהל. בדרך כלל, כעשרים זקנים. מעיר את אלו שנמנמו, מחייך ומספר בדיחות
והערות פה ושם. ברקע הרב גוער בו על ההפרעה, אבל הוא מתעלם וממשיך בשלו ומגיש לכולם תה אחיד מבחינת
מתיקות. אין פה בקשות: "שלוש כפיות סוכר", "חצי כפית סוכר", תה כהה יותר וכו'. חלק מהקהל משמיע בקול כעין
אנחה: "אאאח" לאחר כל לגימה. אחרים מוצצים בקול רם לאחר כל לגימה כאילו רוצים לינוק את הסוכר שבתה. מישהו
אחר מבצע את שתי הפעולות הנ"ל. לא נתקלתי בשכונה באדם שהניף את הזרת כלפי מעלה בזמן לגימה של תה.
מתאר לי שאם היו נתקלים באדם כזה היו מגחכים סביבו בסתר. לבסוף מגיע רבי חנניה, (מי שלא יודע, מדובר בקטע
משנה לפני אמירת הקדיש) אומרים קדיש על ישראל, קמים באיטיות, ומתפזרים איש איש לביתו. אותה תמונה בדיוק
בקיץ ובחורף.
תה של בעלי חנויות. רוב בעלי החנויות הביאו עמם בבוקר תרמוס של תה מוכן. כארבעה חמישה סוחרים, או בעלי
חנויות שלא היו להם לקוחות במשך רב היום, ישבו צפופים בימות החורף בסביבות שעה עשר, על כסאות בשמש הנעימה
בפתח חנותו של אחד מהם. הניחו לפניהם שרפרף קטן וכל אחד מזג לעצמו כוס תה. (בקיץ ישבו במקום מוצל.) שוחחו
על פוליטיקה ורכילויות שונות, במשך כשעה והתפזרו. הסנדלרים עם סינרי העור הכבדים והמוכתמים, שתו תה
ביחידות ליד שולחנות העבודה הנמוכים בחנויותיהם הקטנות. לפחחים לא היה תרמוס, כשרצו לשתות תה,
הרתיחו בפינג'ן קטן מים ע"י הפרימוס הידני המיוחד ושתו תה רותח. בעלי המכולת לא היה להם זמן לשבת, לכן שתו
תה "על רגל אחת". רובם קבלו ארוחת צהרים מהבית ע"י שליח/חה. בסביבות ארבע שתו את התה הפושר שנשאר
מהבוקר בתרמוס.
תה של המורים בת"ת. לא יודע. השתדלנו מאוד להתרחק
מחדר המורים, או להתקל באחד מהם ברחוב לא רק בגלל
כבוד. בקיצור, שומר נפשו ירחק.
תה של מספר סיפורים בלילה. התאור הבא אופייני גם לחצרות אחרות בשכונה. בלילות החורף הארוכים, בעיקר
במוצאי שבתות, ירדנו לדירה בקומה התחתונה אצל ציון ויעל אהרן ע"ה. התישבנו מספר שכנים מכורבלים במעילים
כבדים ולחים מסביב לשולחן מכוסה בשעוונית בחדר "מואר" ע"י עששית נפט. (הייתי ילד קטן והורי הושיבו אותי על
ברכיהם) וציון התחיל לספר בפרסית, בשפה מליצית וציורית, ונדמה היה לנו שאנו רואים זאת בעינינו. ידעתי את השפה, כי
סבתותי לא ידעו בכלל עברית וכך למדתי את השפה. כעבור זמן קצר, יעל הגישה תה עם ביסקוויטים למסובים ולגמנו
את התה ב"קול חרישי". היה זה סיפור בהמשכים ותמיד הוא עצר בקטע מותח והודיע: "המשך בפעם הבאה" ולא המשיך
על אף הפצרות המסובים. התעכבנו עוד מספר דקות והתפזרנו. בחלק מהפגישות האלו, נרדמתי והתעוררתי
בבוקר במיטה. לתה הזה היה טעם מיוחד בגלל האוירה הנעימה, צלליות האנשים, צללית משתעלת מדי פעם בפעם,
וצלליות לוגמות תה ותנועות ידים על הקירות מסביב.
תה בבית אבל. האבלים לבושים בבגדים פשוטים יושבים על מזרון. על הקיר בחדר דולקת עששית נפט. נר דולק בפינת החדר.
על השולחן סידורי תפילה וזוהר ו"עצי בשמים" בתוך צנצנת. ברקע קינה ובכי חזק בימים הראשונים הנחלש בהמשך.
אצל העדה הבוכרית נהוג שבאות מספר נשים מקוננות מתופפות בתופים ומספרות על מעלות הנפטר והבכי גובר.
מישהי מהקהל מגישה תה ועוברת בשקט בין המנחמים. ממתינה עד שהמנחמים מתחלפים ושוב סיבוב של הגשת תה.
מדי פעם באים מנחמים חדשים ואחרים יוצאים בשקט תוך אמירת דברי ניחום. במקרה שמגיע קרוב משפחה,
בפרט אישה, גוברות הבכיות. בסוף השבעה קמים וממשיכים בחיים.
ולהבדיל, תה של שבע ברכות ושמחות. כולם לבושים בבגדים חגיגיים. בחצר ערוכים שולחנות ומספר מנורות לוקס
המפיצות אור חזק. באחת הפינות של החצר, סירי נחושת ענקיים ובתוכם תבשילים מונחים על פרימוסים ענקיים
רועשים. בשקט ומהצד מציעים תה ל"אנשים נבחרים". כאשר הכל מוכן, יושבים לאכול, שרים ושותים עראק. לאחר
ברכת המזון מגישים תה לכולם.
תה של זוג זקנים. בדרך כלל גרו זה ליד זה מספר זוגות זקנים בחדרים קטנטנים ואפלים. בבוקר, לאחר שהזקן חזר מהתפילה,
הזקנה ניגשה באטיות למטבחה הקטן שבחצר, "הרתיחה" מים בקומקום קטן על הפתיליה והכינה תה.
בימות הקיץ, הזוג הניח שני כסאות בפתח הבית וישבו יחד בידים "רועדות" לשתות את התה.
בחורף, ישבו בחדר לבושים בסוודרים ומעילים, רועדים מהקור, מחממים את כפות הידים בדפנות הכוס ולוגמים. רוב הזוגות הטבילו את
הביסקויט בתה בגלל מיעוט/חוסר שיניים. מדי פעם השמיעו משפט קצר. כנ"ל מספר פעמים ביום. עד שהגיע זמן מנחה וערבית.
TUCHIYAK תה של תוצ'יאק (במלרע) מדי פעם בפעם הנשים הצעירות מעדתנו שבחצר ומהחצר הסמוכה, הכינו
במשותף ארוחה. בערך בשעה שתים התישבו לאכול סביב שולחן בחצר לפני שיגיעו הילדים מתלמוד התורה. הן שוחחו
ביניהן, אתם כבר מתארים לכם על איזה נושאים. לבסוף שתו תה וחזרו לעמל היום.
תה של ילד חולה. החולה יושב רועד על המיטה עטוף בסוודר ושמיכה. לפניו מונח על כסא כוס תה עם פרוסת לימון
שהאמא הכינה לפני כן. בניגוד ליום רגיל, האמא מרעיפה עליו הרבה מילות חיבה ודאגה. במקרים מיוחדים מוכן מרק
עוף על הפתיליה במטבח שבחצר. לא פעם מספר ילדים חולים במקביל. כנ"ל עם דאגה אבל בלי מילות חיבה כאשר הבעל
חולה. מי ידאג לאמא כשהיא חולה? לשם כך יש שרות עצמי. פרט לתה הרגיל ועם הלימון, שתו תה עם נענע. מספר אנשים,
בעיקר זקנות, שתו תה עם קינמון או זנגוויל.
תה של בקשות. משבת בראשית עד השבת הגדול נהגנו בלילות שבת לפנות בוקר ללכת לשירת הבקשות. בקיצור,
שתי קבוצות של פייטנים ואוהדים התישבו זה מול זה והתחרו ביניהן. לכל קבוצה היה "פייטן בכיר" שניהל את
קבוצתו. כגון מי ישיר קטע, מתי להגביר או להנמיך קול, באיזה מקם לשיר וכו'. לפעמים ניסו להכשיל את הקבוצה
היריבה להנאת הקהל. האחראי לכך התרוצץ רוב הזמן עם מגש עמוס בכוסות תה. ל"נבחרים" קפה וביצים של חמין
בתוספת חילבה. כך נמשך עד קרוב לנץ החמה. ולבסוף מכירת קדיש עם תחרות גדולה לסיום הבקשות. רבי חנניה
מגיע, הזוכה בקדיש כיבד את אחד הפייטנים שאמר את הקדיש בקול ובמנגינה מתמשכת. הקהל קם ומתפזר לאחד
מבתי הכנסת הרבים שהיו בשכונה. היו שבתות מיוחדות שערכו "דרבי" (מושג מושאל מתחרויות כדורגל) שבו ארחו
פייטנים מתחרים מאחד מבתי הכנסת שבירושלים והשמחה התגברה. אפשר לתאר הרבה, אבל זה לא הנושא שלנו.
שני פתגמים בנושא:
1. אבי ע"ה היה אומר: מבגדד מזרחה שותים תה. מבגדד
מערבה שותים קפה.
2. . לא פעם בוכארי שנתקל בחבר ברחוב הזמיו אותו
לביתו כשהוא מפציר בו בקול: שינט שינט צ'אי כורט.
בעברית SHINET SHINET CHAY CHORET
פשוטה: "שב שב שתה תה".
תה של פסח.
בחג לא השתמשו בכוסות הזכוכית הפשוטות. בצהרי ערב החג ערכו על השולחן קעריות
וקומקום מפורצלן עם קישוטים יפים. מכסה הקומקום היה קשור לידית ע"י חוט יפה כדי שלא יפול בשעת המזיגה
וישבר. קומקום זה שימש גם כטיון. את המים "הרתיחו" כרגיל בקומקום אלומיניום על הפתיליה. כשרצו לשתות,
הניחו עלי תה בתוך הקומקום ויצקו עליו את המים החמים. המתינו קצת כדי שיתקבל הצבע של התה. בניגוד
לשאר ימות השנה, כשמזגו את התה לקעריות השתיה, הרגשנו באויר את הריח הנעים של התה. בגלל הקוטר הרחב
של הקערית, התה התקרר מהר יותר. בכלי פורצלן שעל השולחן היו מונחים קוביות סוכר ולידו צלחת תמרים. מדי
פעם הנחנו קובית סוכר על קצה הלשון ולגמנו דרכו את התה באטיות. היו שהעדיפו לקחת תמר במקום קוביה. בכל
ימות החג היה לתה טעם מיוחד בגלל כלי הפורצלן ואוירת החג שמסביב.
תה במקלט בזמן המצור על ירושלים
במלחמת השחרור.
את התה אמא ע"ה מזגה לנו מקומקום האלומיניום הרגיל.
הוא היה קר, ולמעשה מים מהבור.
הלכט כלח
